בחברון מלך דוד בראשית מלכותו, ורק לאחר מכן עלה לירושלים ומלך על כל ישראל, ונמצא שיש משהו בחברון שהוא בסיס ויסוד למלכות ישראל. לחברון דווקא הגיע כלב בן יפונה בכדי להיוושע מעצת המרגלים שמאסו בארץ חמדה, ונמצא שיש משהו בחברון שמקיף את כל מהותה של הארץ וקדושתה, ונותן לנו את הכח להתמודד עם המרגלים שבכל דור ודור. בחברון קבורים האבות והאמהות, ונמצא שיש בה משהו שקושר אותנו לזכות אבות, לשורש שלנו, לבסיס של כל קיומנו כעם. אדם הראשון נולד ממקום המזבח אשר בירושלים, 'אדם ממקום כפרתו נברא', אך נקבר דווקא במערת המכפלה אשר בחברון. בסוף הפרשה הקודמת אברהם אבינו עקד את יצחק בנו בהר המוריה, אך יחלפו עוד מאות שנים של תהליך ארוך עד אשר יבנה המקדש בירושלים. לעומת זאת, דווקא חברון זכתה להיות הקניין הראשון של אברהם אבינו עצמו בארץ, מייד לאחר העקידה.
מה מהותה של חברון? ומה היחס בינה לבין ירושלים?
ונראה שיש בחברון משהו שורשי, פנימי, נצחי, שהוא קודם להתגלות, להופעה, השייכת בירושלים. מעין היחס בין ארושין לנישואין.
ואמנם, הגמ' בתחילת בקידושין לומדת את קניין קידושי כסף מקניין מערת המכפלה ("קיחה קיחה משדה עפרון"). יש משהו מפתיע בכך שהקניין הראשון בארץ היה ... מערת קבורה. לא שדה, לא בית, שבהם יש חיים, אלא שדה ומערה לקבור את המת. קשר זה אפשר לדמותו לארושין. לא התגלות החיים השלמים שבחיי הנישואין, אלא הקשר היסודי, הפנימי, שמעבר למה שמופיע בפועל. קשר זה מתקשר גם עם פשט הפרשה, בדמות הרצון והדאגה של אברהם אבינו לקבור את האישה, שרה, לאחר פטירתה. לאמור, הקשר בינינו נצחי, שאף המוות לא יפריד בינינו. ואפשר שזה משמעותה השם – חברון, לשון חיבור. חיבור בעצם, שלמעלה מכל טעם ודעת.
ארושין הם ברית וקשר בין האיש והאישה, עוד לפני התמששות הקשר בנישואין. התורה מחייבת אותנו לקדש אשה, ורק לאחר מכן לשאתה, בכדי שקשר הנישואין לא יהיה מיידי, אלא יוקדם לו קשר של ברית, קניין, המבטא שהקשר שנוצר אינו רק הממשות הפיזית, אלא יש בו משהו מעבר לו. הסוד הוא שאותו קשר ארושין אינו זמני, עד הנישואין, אלא יש לו משמעות נצחית. "וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם" (הושע ב,כא). לעולם בני הזוג צריכים לדעת שיש משהו מעבר, עמוק, נצחי, שמכוחו הם חיים (המופיע בין השאר בימי ההרחקה, החוזרים במהלך חיי הנישואים).
הקשר לירושת ארץ ישראל מופיעה גם בהמשך הגמ', שם מובאת אפשרות נוספת כמקור לקידושי כסף - קניין השדה על ידי ירמיהו ("שדות בכסף יקנו"). ירמיהו קונה את שדה חנמאל בזמן שכבר אין שום משמעות מעשית לכך, שכן האויב כבר צר על העיר. כל הקנייה מבטאת אמונה ותקווה בגאולה העתידה. "שָׂדוֹת בַּכֶּסֶף יִקְנוּ וְכָתוֹב בַּסֵּפֶר וְחָתוֹם וְהָעֵד עֵדִים בְּאֶרֶץ בִּנְיָמִן וּבִסְבִיבֵי יְרוּשָׁלִַם וּבְעָרֵי יְהוּדָה וּבְעָרֵי הָהָר וּבְעָרֵי הַשְּׁפֵלָה וּבְעָרֵי הַנֶּגֶב כִּי אָשִׁיב אֶת שְׁבוּתָם נְאֻם ה'" (ירמיהו לב,מד). במובן הזה שני הקניינים, אברהם אבינו את המערה וירמיהו את השדה, קשורים לארושין, שכן כוחם דווקא בקשר הפנימי, שאינו ממומש בפועל.
המרגלים באים לארץ, ורואים את חיצוניותה, פוחדים ויראים מיושביה, ולכאורה בחשבון ארצי -בצדק, ולכן מואסים בארץ חמדה. אולם, כלב דבק בחברון - "וַיַּעֲלוּ בַנֶּגֶב וַיָּבֹא עַד חֶבְרוֹן", "כלב לבדו הלך שם ונשתטח על קברי אבות, שלא יהא ניסת לחבריו להיות בעצתם" (רש"י שם). כלב צריך להדבק בברית אבות, בקדושת ארץ הפנימית המופיע בחברון, שלמעלה מכל החשבונות, בכדי 'שלא יהא ניסת לחבריו להיות בעצתם'.
וכך גם דוד המלך, קודם שהוא מולך על כל ישראל, מקים את ביתו בירושלים ומכין את בניין המקדש, הוא צריך קודם כל להתחבר אל השורש, אל היסוד, בחברון.
וכך גם מצאנו בעבודת התמיד שבכל יום ויום. "אמר להם הממונה: צאו וראו אם הגיע זמן השחיטה! אם הגיע, הרואה אומר: ברקאי! מתיא בן שמואל אומר: האיר פני כל המזרח עד שבחברון? והוא אומר: הן" (יומא כח.-כח:). ומבאר הירושלמי (שם ג,א) – "ולמה עד שהוא בחברון והוא אומר הין בא להזכיר זכות אבות". כביכול אי אפשר להקריב קורבן בירושלים, עד שנקשר עצמנו תחילה לחברון. עבודת המקדש היא כנישואין, הופעת החיים והשראת השכינה בפועל, "וביום שמחת ליבו – זה בנין בית המקדש" (תענית ד,ח). אך לעולם יש צורך לעורר תחילה את הנקודה הפנימית, הנצחית, זכות אבות אשר בחברון.
ברית הארושין שלנו עם ה' היתה בימי האבות, ועל כן כולם נקברו במערה המכפלה אשר בחברון. אנו הבנים, מממשים את אותה קדושה פנימית, בבחינת נישואין, בחיים בארץ ישראל כולה, ובעבודת המקדש בירושלים. אך לעולם, כאמור, יש גם בחינה של 'וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם". לעולם אנו צריכים לשוב אל השורש. לעולם אנו פונים אל ה' יתברך בראשית כל תפילה ותפילה - "אֱ-לֹהֵי אַבְרָהָם, אֱ-לֹהֵי יִצְחָק וֵא-לֹהֵי יַעֲקֹב". לעולם אנו שבים אל חברון.