יעקב חוזר לארצו לאחר שנים ארוכות. הוא ברח מפני עשיו אחיו, ועכשיו הוא מתכונן לפגוש אותו. אם נתבונן בפגישה מאוחרת - חשבו למשל על פגישת מחזור לאחר עשרות שנים - היא סיפור טעון מאוד, הן בציפיות אליו הן בהתרחשות והן ברשמים שלאחיו. אחד ממוקדי המתח הוא הפער בין הדמות שהייתי אז, ברגע הפרידה, ובין דמותי היום. חברי הקבוצה פותחים מחדש נתיבי יחס ורגש שהיו אז, ואני - כמו גם כל אחד מהחברים - יש דברים שנותרו בי ויש שהשתנו. אי ההתאמה בין היחס לבין האישיות העכשווית, יוצרת את הסיטואציה המורכבת. נעיין בעין זו ב'פגישת המחזור' בין יעקב לבין עשיו:
וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים לְפָנָיו אֶל עֵשָׂו אָחִיו אַרְצָה שֵׂעִיר שְׂדֵה אֱדוֹם: וַיְצַו אֹתָם לֵאמֹר כֹּה תֹאמְרוּן לַאדֹנִי לְעֵשָׂו כֹּה אָמַר עַבְדְּךָ יַעֲקֹב עִם לָבָן גַּרְתִּי וָאֵחַר עַד עָתָּה: וַיְהִי לִי שׁוֹר וַחֲמוֹר צֹאן וְעֶבֶד וְשִׁפְחָה וָאֶשְׁלְחָה לְהַגִּיד לַאדֹנִי לִמְצֹא חֵן בְּעֵינֶיךָ:
בפסוקים מופיעה האמירה שביקש יעקב מהמלאכים שיאמרו לעשיו: 'עם עשיו גרתי ואחר עד עתה, ויהי לי שור וחמור צאן ועבד ושפחה.' לאחריה הוא מוסיף - 'ואשלחה להגיד לאדוני'. האוזן הרגישה מרגישה בשריטה בטקסט, משהו מוזר. 'ואשלחה להגיד לאדוני' - מה? הרי הוא כבר אמר!
הרמב"ן מפרש שאכן הדיבור מוסב למעלה. 'ואשלחה להגיד לאדוני' ש'עם לבן גרתי...'.
אבן עזרא מפרש שהדיבור מוסב 'למטה': 'ואשלחה להגיד לאדוני' שאני רוצה 'למצוא חן בעיניך' ולכן אעשה כל מה שתאמר.
רש"י אומר שיש דיבור נוסף, ניסתר שאיננו לא למעלה ולא למטה אך הוא מובן מההקשר: 'ואשלחה להגיד לאדוני' - שאני בא.
הייתי רוצה להציע לכם הצעה אחרת, התלויה בקריאה מסוג שונה. אני שם בצד את פירושי הרמב"ן והאבן עזרא, משתתף עם רש"י בתחושה הפרשנית שמשהו חסר בפסוק. יעקב פותח משפט המורה שהוא רוצה להגיד עוד משהו, אבל לא אומר אותו. כאן אני נפרד מרש"י. בתחושת ליבי הפרשנית כשמישהו רוצה לומר משהו ולא אומר אותו, כנראה שקשה לו לומר אותו. מה יכול להיות קשה ליעקב לומר?
בואו נתבונן במה שהוא כן אמר. יעקב מספר לאחיו שיש לו רכוש רב. זאת עובדה, הוא מצליח לדווח עליה. האם יכול להיות משהו נוסף על העובדה הזאת, תוצאה שלה או פרשנות שלה שאותן משום הוא לא מסוגל לומר לעשיו? נשהה את התשובה לשאלה הזאת, ונתבונן בעוד מרכיב של השיחה בין יעקב לאחיו:
ויִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים לְפָנָיו אֶל עֵשָׂו אָחִיו אַרְצָה שֵׂעִיר שְׂדֵה אֱדוֹם: וַיְצַו אֹתָם לֵאמֹר: כֹּה תֹאמְרוּן לַאדֹנִי לְעֵשָׂו: כֹּה אָמַר עַבְדְּךָ יַעֲקֹב עִם לָבָן גַּרְתִּי וָאֵחַר עַד עָתָּה: וַיְהִי לִי שׁוֹר וַחֲמוֹר צֹאן וְעֶבֶד וְשִׁפְחָה וָאֶשְׁלְחָה לְהַגִּיד לַאדֹנִי לִמְצֹא חֵן בְּעֵינֶיךָ:
יעקב שולח מתנות לאחיו, מחלק אותן לתשעה חלקים. בפי כל שליח המוביל עדר הוא מפקיד את האמירה:
...כִּי יִפְגָשְׁךָ עֵשָׂו אָחִי וּשְׁאֵלְךָ לֵאמֹר לְמִי אַתָּה וְאָנָה תֵלֵךְ וּלְמִי אֵלֶּה לְפָנֶיךָ? וְאָמַרְתָּ לְעַבְדְּךָ לְיַעֲקֹב מִנְחָה הִוא שְׁלוּחָה לַאדֹנִי לְעֵשָׂו וְהִנֵּה גַם הוּא אַחֲרֵינוּ:
כשעשיו מציע להקצות מלוחמיו ללוות את מחנה יעקב, אומר לו יעקב:
וַיֹּאמֶר אֵלָיו: אֲדֹנִי יֹדֵעַ כִּי הַיְלָדִים רַכִּים וְהַצֹּאן וְהַבָּקָר עָלוֹת עָלָי וּדְפָקוּם יוֹם אֶחָד וָמֵתוּ כָּל הַצֹּאן: יַעֲבָר נָא אֲדֹנִי לִפְנֵי עַבְדּוֹ וַאֲנִי אֶתְנָהֲלָה לְאִטִּי לְרֶגֶל הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר לְפָנַי וּלְרֶגֶל הַיְלָדִים עַד אֲשֶׁר אָבֹא אֶל אֲדֹנִי שֵׂעִירָה:
חכמים ביקרו את יעקב על כך ששב והשפיל עצמו לפני אחיו בהגדירו את יחסיהם חזור והגדר כיחסי עבד ואדון. בואו לא נשפוט את יעקב, אלא ננסה להבין אותו. מדוע הוא חוזר על אותה אמירה כל כך הרבה פעמים? אולי מפני שהוא מפוחד ורוצה להדגיש לעשיו שהוא מקבל את מרותו כדי שלא יפגע בו. אבל אולי הסיבה הפוכה. אולי הוא חוזר על כך כל כך הרבה פעמים מפני שהוא לא חושב כך, מפני שבליבו הוא חושב שהוא כבר לא האח הקטן, שהוא גדול וחזק. אולי זה מה שרצה לומר קודם לעשיו ולא העיז: 'ויהי לי צאן ועבד ושפחה, ואשלחה להגיד לאדוני (שאני כבר לא עבדך ואתה לא אדוני).
קשה לגדול, קשה לשנות תפקידים במשפחה. יעקב גדל. הוא כבר לא האיש התם יושב האוהלים, הבן של אמא מבשל המרק. הוא איש בוגר בעל רכוש. אבל קשה לו עדיין לומר זאת. הוא עדיין שבוי בתפקיד האח הקטן, העבד. האם יצליח להשתחרר מכך? האם נצליח אנחנו להשתחרר מהתפקידים בהם אנחנו כלואים ולפרוץ אל עבר אופקים חדשים?
ד"ר משה מאיר, עמית מחקר במכון שלום הרטמן בירושלים