בעל 'העמק דבר' (לג, א) עמד בפירושו על השינוי שאירע בהיערכותו של יעקב אבינו בזמן המפגש עם עשו, ממה שהכין את עצמו ואת מחנהו לקראת אותה פגישה גורלית.
בתחילה, יעקב הכין את עצמו לדורון לתפילה ולמלחמה, ולשם כך חילק את העם אשר עמו לשני מחנות – "אם יבוא עשו אל המחנה האחת והכהו והיה המחנה הנשאר לפליטה" (לב, ט). המפרשים ניסו למצוא הסבר רציונאלי למהלך זה, שנועד להגדיל את סיכויי ההימלטות וההישרדות של מי מאנשיו, או אולי אף לאפשר להם להשיב מלחמה שערה. חז"ל (בראשית רבה, עו) שיבחו צעד זה, ולמדו ממנו לקח לדורות: "לימדתך תורה דרך ארץ שלא יהא אדם נותן כל ממונו בזוית אחד", וכפי שעובדיה החביא את נביאי ה' "חמישים איש חמישים איש במערה".
אם כן, יש להבין מדוע שינה יעקב ברגע האחרון את תוכניותיו והעמיד את כל משפחתו בפני עשו כקבוצה אחת.
הנצי"ב תולה את השינוי הזה במפגש הלילי שבין יעקב למלאך, שבסופו האיר לו השחר והאיר את עיניו באשר לאופי העימות עם עשו, ויש להוסיף טעם לדבריו. מאבק זה חידד אצל יעקב את החשש הסמוי שליווה אותו במשך ההכנה לקראת המפגש עם עשו, שעשו לא ירצה להכות אותו אלא להפך, עוד יבוא לחבק אותו. לאחר עימות זה עם שרו של עשו הוא הבין את גודל הסכנה התרבותית שנשקפת דווקא מן החיבור עמו, שאינה נופלת מן הסכנה הקיומית הכרוכה במלחמה עמו ואולי אף עולה עליה.
כבר מתחילה יעקב מביע חשש כפול "הצילני נא מיד אחי מיד עשו" (לב, יב), שמא יגלה את רשעותו מחד ושמא יגלה את אחוותו מאידך. ה'שם משמואל' הוסיף בדרכו החריפה, שמצד האמת אין ויכוח אם עשו נשק ליעקב בכל לבו או נתכוין לנשכו (רש"י לג, ד). אמנם גם מי שסובר ש"נשכו" מודה שעשו נישק את יעקב אך הוא טוען שנשיקה זו גופא חשובה כנשיכה אצל יעקב, שכן היא עלולה להפיל חללים רבים בעם ישראל לאורך הדורות יותר מן הנשיכה המקומית.
כל עוד הסכנה התמקדה בתחום הקיומי, סבר יעקב בצדק שעדיף לפצל את אנשיו ולהגדיל בכך את סיכויי ההישרדות של עם ישראל. אולם ככל שהתבררה לו הסכנה הרוחנית במלוא גודלה הבין שעדיף לו ללכד את כל הכוחות, כדי להדוף במשותף את סכנת ההתבוללות וההתפוררות.
ואכן, חששו של יעקב מפני אחוותו של עשו התברר כמוצדק, כאשר עשו הפציר בו ארוכות להתחבר אליו – "ויאמר נסעה ונלכה ואלכה לנגדך" (לג, יב). לכאורה יעקב מתחמק מהצעה זו בצורה 'דיפלומטית', ותולה את סירובו בילדיו הקטנים המטופלים בו ובצאן שאינו יכול לסבול הליכה מהירה. אולם ר' בחיי (שם) רואה בדברי יעקב רמיזה ברורה לרתיעתו מחיבור יתר עם עשו. כל עוד הילדים רכים במצוות, אין הם בשלים להתמודדות התרבותית עם עשו, ויש צורך ללוות אותם בדרך איטית וארוכה עד אשר הם ירכשו עוצמה רוחנית מספקת כדי לבוא למפגש זה בזקיפות קומה. אם החשיפה התרבותית לא תיעשה באופן מבוקר, ישראל שנקראו 'צאן' עלולים לאבד את כושר הסיבולת הרוחנית ולהיגרר אחרי כל רוח מצויה.
בני יעקב ראויים ללכת בדרכו האיטית, ולטמון עצמם בתחילה בבית מדרשו של שם ועבר ולטעון שם היטב את המצברים הפנימיים, "עד אשר אבוא אל אדוני שעירה".