בתחילת פרשתנו, כאילו יצא משום מקום, צץ לו לפתע איש מסתורי ויעקב אבינו מוצא עצמו בקרב ארוך ומתיש: "וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר". מי האיש הזה? חז"ל ראו בו מלאך, שרו של עשיו. ומכאן לשאלה מה אנחנו, שלא יוצא לנו יום-יום לפגוש מלאכים או ללכת איתם מכות, אמורים ללמוד מהסיפור המפתיע הזה?
לדעת הרמב"ם, אין בחושים הפיזיים שלנו יכולת לראות מלאך, קל וחומר לבדוק את הידע המעשי שלו בג'ודו או בקרב מגע. מכאן שהתורה מכוונות למציאות על-חושית, רוחנית-נבואית. לו היינו נוכחים במעבר יבוק באותו ערב, לא היינו יכולים לעודד את יעקב בקרב מול האיש - וככל הנראה הינו עדים למחזה נבואה של צדיק. לא שאני יודע איך זה נראה אבל זה בטח לא דומה לזירת אגרוף.
הרמב"ן מתקשה עם הסבר הרמב"ם ותוהה: אם כך היו פני הדברים, ולא התרחש קרב בפועל, איך נסביר את פשר צליעתו הפיזית של יעקב? הרי הכתוב אומר בפירוש: "וַתֵּקַע כַּף יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּהֵאָבְקוֹ עִמּוֹ"! מבחינתו: היה קרב ממשי והוא גרם לצליעה ממשית.
רבי אברהם בן הרמב"ם בא לעזרת אביו ומציע פשרה: "אל תתמה איך אירע זה במצב שאינו מציאות אלא בדמיון, שהרי האדם יראה בחלומו כאילו הוא נוסע וייקץ עייף, וכאילו הכו אותו וייקץ ברגש של כאב, לפי שהאברים מתפעלים על ידי כוח הדמיון. ואם יהיה כך על ידי השפעת החלום הרגיל, כל שכן שיהיה על ידי השפעת מראה הנבואה." הווה אומר, לא היה קרב פיזי אלא מאבק רוחני-דמיוני. אבל תוצאותיו של הקרב השפיעו על המציאות בפועל.
התופעה עליה מצביע רבי אברהם קיבלה בימנו שם: פסיכו-סומאטי. שורש המילה ביוונית: פסיכה = נפש, סומה = גוף. זהו תחום מרתק החוקר איך הנפש משפיעה על הגוף. לדוגמא: מחלות מסוימות לא ניתנות להסבר מבחינה רפואית-גופנית. במקרים אלה הרופאים מצביעים על שורש נפשי למחלה ומחפשים פתרון במישור הפסיכולוגי שיביא להחלמה. דוגמא נוספת: במחקר הפארמקולוגי (חקר התרופות), משתמשים הרבה בתרופות פְּלָצֶבּוֹ, תרופות דֶּמֶה. הוכח שתרופות אלה, שאין בהן שום חומר פעיל שנוגד את המחלה, משפרות לעיתים את מצב החולה בצורה מאוד מוחשית! עצם המעשה של נטילת התרופה, ללא קשר עם החומר המרפא, עובד עלינו באמת וגורם לנו להחלים. מספיק לי לדמיין שאחוש יותר טוב כתוצאה מנטילת התרופה כדי לגרום לגופי להפריש את מה שנדרש להטבה בפועל. בשנות ה-50 של המאה ה20, בוצעו אפילו ניתוחי פלצבו: החולים (שסבלו מכאב לא מוסבר בחזה) הובאו לחדר ניתוח והורדמו כדת וכדין. מנתחים פתחו את בית החזה ופשוט... סגרו. זהו, בלי לבצע שום דבר. התוצאה המהממת: אותו אחוז שיפור כמו אצל קבוצת הביקורת בה החולים עברו את הניתוח "על אמת". אל תדאגו, החוק כבר אוסר ניתוחי- דֶּמֶה, אבל מדובר בתופעה פשוט מדהימה.
מזווית אישית, אני יכול להעיד שהמישור העיקרי בו מתרחש השינוי בחיינו הוא בעיקר הדמיון. כן, כולנו חיים בסרט והחיים הקונקרטיים שלנו קשורים עמוק בעולם הדמיון, הרבה מעבר למה שהיינו חושבים או רוצים.
קחו למשל מישהו שמקשר אסוציאטיבית, בדמיון שלו, את הלימודים לסבל, לקושי, לעמל, לעונשים. איזה מין תלמיד הוא יהיה? איזה מין סטודנט, תלמיד ישיבה? איך זה ישפיע על המקצוע שלו, על חינוך ילדיו? מה אם אותו תלמיד ילמד לקשר בדמיון שלו את חוויית הלימוד לידע, לכוח, לפתיחות, לאושר? איך האסוציאציות החדשות האלה ישפיעו על חייו? דמיינו לעצכם מי הוא יהפוך להיות... איזה בת זוג הוא יבחר, מה תהיה רמת ההשתכרות שלו וכו'.
ומה הדמיון שלנו מקשר למושג "חתונה"? ל"משפחה"? ל"קיום תורה ומצוות" או ל"אושר"?
מה שבטוח, איכות הדימויים והאסוציאציות שלנו משפיעה באופן ישיר על איכות החיים שלנו, בפועל ממש. יש ביכולתנו לשנות את המציאות שלנו על ידי כך שנשנה את הדמיון שלנו. זהו סוג של מאבק בינינו לבין עצמנו, עם המלאכים והשדים שלנו. וגם אנחנו, כמו יעקב אבינו, מסוגלים לנצח במלחמה הזו כבני ישראל, "כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל".
כן, אנחנו יכולים!
הכותב הינו מאמן אישי וזוגי ליצירת שינוי משמעותי, מטפל בדמיון נובע, מרצה ומנחה סדנאות.