וישלח- השתדלות מול תפילה 

יעקב שלח מתנות יקרות ערך לעשו בכדי לפייסו, ובנוסף גם הכין עצמו למלחמה מול עשו. אולם יעקב לא הסתפק בהשתדלות אלא התפלל לה' שיצילו מעשו. ומצד שני לא הסתפק בתפילה לבדה. 

הרב אלדד יונה
טו בכסלו התשעט
,
23 בנובמבר, 2018 10:04
ספר תורה

ספר תורהצילום: shutterstock

בפרשה אנו קוראים על שלושה צעדים בהם נוקט יעקב לקראת הפגישה המחודשת עם עשו. אומר לנו רש"י (ל"ב, ט'): "התקין עצמו לשלשה דברים: לדורון, לתפילה, ולמלחמה. לדורון- להלן 'ותעבור המנחה על פניו'. לתפילה- 'אלוקי אבי אברהם'. למלחמה 'והיה המחנה הנשאר לפליטה' ".

יעקב שלח מתנות יקרות ערך של מאות יחידות של בקר לעשו בכדי לפייסו, ובנוסף גם התפלל לה' שיציל אותו מיד עשו, ועם כל זה הכין עצמו גם למלחמה מול עשו אם יחליט לתקוף אותו בכל זאת. אם נבחן את הגיוון שבשלושת הדרכים הרי שניתן לשים לב שיעקב לא הסתפק בתפילה ובביטחון בה' לבדו מחד, ולא בהשתדלות טבעית מאידך. 
עד כמה מצבו הגשמי של האדם הוא גזירה מן השמיים, וממילא רק תפילה יכולה להועיל לו, ועד כמה הוא מתנהל בצורה "טבעית" וממילא ההשתדלות הכרחית? 

מצד אחד אנו רואים גמרא במסכת מגילה (דף ו' עמוד ב') "ואמר ר' יצחק אם יאמר לך אדם יגעתי ולא מצאתי אל תאמן לא יגעתי ומצאתי אל תאמן יגעתי ומצאתי תאמן. הני מילי (=דברים אלו נאמרו) בדברי תורה, אבל במשא ומתן סייעתא הוא מן שמיא". כלומר, היגיעה  וההשתדלות הן הגורמות להצלחת האדם דווקא בדברי תורה, אבל בענייני פרנסה יכול האדם ליגוע ולא למצוא או לא ליגוע ולמצוא, והכל זה גזירת שמיים. 

אולם מצד שני אנו רואים שהתורה עצמה הטילה עלינו להשתדל. במסכת בבא קמא (דף פ"ה עמוד א') מובאת הברייתא "דתניא דבי ר' ישמעאל אומר 'ורפא ירפא'- מכאן שניתן רשות לרופא לרפאות". אדם שגרם נזק בריאותי לחברו, חייבה אותה התורה בכמה וכמה תשלומין, ואחד מהם הוא דמי רפואתו של הניזוק. מזה שהתורה חייבה לשלם דמי רפואה לניזוק לומדים שמותר לרופא לרפאות. כלומר, איננו אומרים שאם האדם נפצע אז זו גזירה מהשמיים ואל לנו להתערב, אלא חובה עלינו לעשות הכל בדרך הטבע בכדי לרפאות את החולה. 

אז מה גורם- התפילה וגזירת שמיים או ההשתדלות הטבעית? אנו רואים גמרא במסכת נידה (דף ע' עמוד ב'- דף ע"א עמוד א') שנוקטת עמדת ביניים: "שלשה דברי דרך ארץ: מה יעשה אדם ויחכם? אמר להן- ירבה בישיבה וימעט בסחורה. אמרו- הרבה עשו כן ולא הועיל להם? אלא יבקשו רחמים ממי שהחכמה שלו. שנאמר 'כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה'... מאי קא משמע לן? (=מה בא ללמד אותנו?) דהא בלא הא לא סגיא (=שזה בלי זה לא מספיק). מה יעשה אדם ויתעשר? אמר להן- ירבה בסחורה וישא ויתן באמונה. אמרו לו- הרבה עשו כן ולא הועילו. אלא יבקש רחמים ממי שהעושר שלו שנאמר 'לי הכסף ולי הזהב'. מאי קא משמע לן? דהא בלא הא לא סגי. מה יעשה אדם ויהיו לו בנים זכרים? אמר להם- ישא אשה ההוגנת לו ויקדש עצמו בשעת תשמיש. אמרו- הרבה עשו כן ולא הועילו? אלא יבקש רחמים ממי שהבנים שלו שנאמר 'הנה נחלת ה' בנים שכר פרי הבטן'. מאי קא משמע לן? דהא בלא הא לא סגי". 

נותנת הגמרא עצה. מי שרוצה להחכים יתעסק הרבה בלימוד ופחות בעסקים. שואלת הגמרא שהרי ראינו הרבה שעשו ככה ולא נהיו חכמים, ומתרצת הגמרא שהכל בידי שמיים ויש להתפלל ולבקש רחמים מה' שיתן חכמה. ועל זה שואלת הגמרא- אם הכל רחמים מהשמיים מדוע ניתנה העצה להרבות בלימוד כדי להחכים והרי לא זה גורם אלא רחמי שמיים? ועונה הגמרא שצריך את שניהם. יכול להיות שירצו לתת מהשמיים שפע של חכמה לאדם, אבל אם לא ישתדל הוא לא יקבל אותה. מצד שני- גם אם הוא ישתדל לא בטוח שהוא יצליח, ועליו להתפלל שהשתדלותו תועיל. באופן דומה אומרת הגמרא על עושר וצאצאים, שזה מצריך שילוב של השתדלות טבעית ורחמי שמיים. 

אכן, כמו שראינו לעיל, גם יעקב נקט כך. הוא עשה את כל ההשתדלויות האפשריות, בין לפייס את עשו ובין להתכונן למלחמה מולו, אבל גם ביקש רחמים מה' בתפילה. 

אבל מדוע הנהיג ה' את העולם בצורה כזו שצריך השתדלות אם גם ככה הכל בידי שמיים ותלוי ברחמי שמיים? נסקור כמה תשובות לשאלה זו. 

1) כותב הרמב"ן (בראשית, ו', י"ט) לגבי בניית תיבת נח: "ידוע כי החיות רבות מאד, ומהן גדולות מאד כפילים וכראמים וזולתם, והרמש הרומש על הארץ רב מאד. גם מעוף השמים מינים רבים אין להם מספר... והנה יצטרך להביא מכלם שיולידו כמותם. וכאשר תאסוף לכולם מאכל אשר יאכל לשנה תמימה, לא תכיל אותם התיבה הזאת, ולא עשר כיוצא בה. אבל הוא נס, החזיק מועט את המרובה. ואם תאמר יעשנה קטנה ויסמוך על הנס הזה? ... ועוד עשו אותה גדולה, למעט בנס, כי כן הדרך בכל הנסים שבתורה או בנביאים לעשות מה שביד אדם לעשות, והשאר יהיה בידי שמים". אומר הרמב"ן, על האדם מוטלת השתדלות לעשות כל שביכולתו בדרך הטבע כדי למעט בנס ככל הניתן.

2) כותב רבנו בחיי ב"חובות הלבבות" (שער הביטחון, פרק ג') "והעילה אשר בעבורה חייב הבורא את האדם לחזר ולסבב על סיבות הטרף (=הפרנסה), ושאר מה שהוא צריך אליו, לשני פנים: אחד מהם, מפני שחייבה החכמה (=החכמה האלוקית) בחינת הנפש בעבודת האלוקים ובהמרותו, בחן אותה במה שמראה זו ממנה (=כלומר במעשיה הנראים), והוא הצורך והחיסרון אל מה שהוא חוץ לה ממאכל ומשתה ומלבוש ומעון ומשגל, וציווה אותם לחזר עליהם להביאם בסיבות המוכנות להם (=כלומר, בהתאם למצוות וחוקי התורה), על פנים מיוחדים ועתים ידועים". 

נסביר את לשונו הקצת קשה של בעל החובות הלבבות. הקב"ה רוצה לנסות את האדם. בכדי לנסות את האדם הוא ברא אותו בעולם שבו יש לאדם צרכים שעל האדם למלא. וכאן באה התורה ומצוותיה ומגבילים באיזה דרך ניתן למלא את הצורך ובאיזה דרך אסור. האדם רעב ורוצה להיות שבע? הוא צריך לאכול, אבל רק אוכל כשר. האדם צריך לבוש? הוא צריך ללבוש, אבל לא שעטנז. אדם צריך בית? יבנה אותו, אבל לא בשבת או בגזל. וישים בו מזוזה וכו'. כלומר- אם האדם לא היה צריך להשתדל כלל למלא את צרכיו אלא רק מתפלל, ממילא לא היה לו שום צורך באינטראקציה עם העולם הזה, ולא היה איך לנסות אותו אם יחפש את מילוי צרכיו בדווקא לפי חוקי התורה ולא באיסור. 

הסיבה השנייה שכותב החובות הלבבות-  "והשני, כי אילו לא הוצרך האדם לטרוח ולחזר ולסבב להבאת טרפו, היה בועט ורודף אחר העבירות, ולא היה משגיח על מה שהוא חייב בו על טובת האלוקים עליו. כמו שכתוב (ישעיה ה) 'והיה כינור ונבל תוף וחליל ויין משתיהם, ואת פועל ה' לא יביטו ומעשה ידיו לא ראו'. ואמר (דברים לב) 'וישמן ישורון ויבעט. שמנת עבית כשית ויטוש אלוק עשהו' ". 

אומר החובות הלבבות, אם לא היינו צריכים להשתדל בהשגת צרכי גופנו, הרי שהם היו נראים לנו מובנים מאליהם, ולא היינו מרגישים חובה להודות לה' עליהם, וממילא היינו חוטאים לפניו יותר ח"ו. 

אם כן ראינו שכעיקרון ההשתדלות איננה זו המועילה, אלא שכך גזרה חכמתו יתברך, לחייב אותנו להשתדל, בנוסף לתפילה, בכדי לחתור להשגת מבוקשנו. 

עוד אין תגובות, היו הראשונים להגיב!
כתבו תגובה

המשך באמצעות

שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון

יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר

ממשלה מורחבת. ישיבת ממשלה צילום: פלאש 90, מארק ישראל סלם

בעקבות כתב האישום: נתניהו יצטרך לוותר על תיקי השרים

קרא עוד