(לו) וְהַמְּדָנִים מָכְרוּ אֹתוֹ אֶל מִצְרָיִם לְפוֹטִיפַר סְרִיס פַּרְעֹה שַׂר הַטַּבָּחִים: (פרק לז)
כינויו של הטבח הראשי במצרים "שַׂר הַטַּבָּחִים" מלמד, לדעת הרש"ר הירש, על המעמד האלוהי שהיה לפרעה בתפיסה המצרית, תפיסה שהשפיעה גם על אומות עתיקות אחרות; כך כתב:
"פוטיפר היה פקיד בחצר המלך, והוא היה שר הטבחים: טבח ראשי להוד מלכותו מלך מצרים. הנה נפתח לנו כאן שער למדינה העתיקה החשובה ביותר, שרב היה חלקה בעיצוב דמותן של האומות העתיקות; ואופייני הדבר שכבר בהתחלה אנחנו מוצאים "שר" של טבחים, אופים ומשקים... רק במדינות שבהן, כדוגמת מצרים העתיקה, הוד אלהי היה נסוך על פני המלך – הן תמונות מצריות מראות את המלך כורע לפני הזיו האלהי של הוד מלכותו הוא – שם כל הבא במגע עם האישיות הקדושה זוכה גם הוא למעין אותו זיו. אם המלך הוא אל, הרי כל עבדיו משרתים בקודש, והטבח – "שר הטבחים"".
שימוש בתואר "שר" ביחס לאחד מעבדי המלך, ואפילו הוא עבד חשוב, נראה מוגזם. אולם הדבר נובע מכך שהמלך פרעה בעיניהם של המצרים הוא אלוה; וכיון שכך, כל הזוכים לשרת אותו, אם בהכנת מאכלו או משקהו ואם בהגשתם אליו הרי הם לא פחות מאשר שרים.
התורה לועגת לשררות אלו כאשר היא מכנה את "שר המשקים" ואת "שר האופים" בכינוי "מציאותי" יותר: "וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה חָטְאוּ מַשְׁקֵה מֶלֶךְ מִצְרַיִם וְהָאֹפֶה לַאֲדֹנֵיהֶם לְמֶלֶךְ מִצְרָיִם" (מ, א). לומר לך, אולי בעיניהם של המצרים מדובר על "שרים", אבל האמת היא שמדובר על משקה ועל אופה. כותב הרש"ר הירש:
"בפסוק הראשון הם קרויים בפשטות משקה והאפה, ואילו בפסוק השני – שר המשקים, שר האופים. הרי כאן כל הלעג והבוז שבאותה שררה. כלפי מטה, ביחס לעם, הרי הוא שר, אך כלפי מעלה אינו אלא עבד עבדים, גרוע ממנקה הרחובות. דוקא מפני שמעלת השררה הצטמצמה בכבוד הנעלה, למזוג את הכוס למלך ולהגיש לו מיני מתיקה, הוה אומר ביחס האישי שבין המלך לבין העבד השר, דוקא משום כך הוא עבד עבדים ותלוי כולו בחסד המלך. המלך שליט על חירותו וחייו של ה"שר", כדרך שהוא שולט על עבדו הקנוי לו. המלך אינו רואה בו את השר אלא את האופה והמשקה. הוא אדונו, ובשעה שה"אדון" קוצף, הרי העבד סופג בעיטה ומושלך לכלא".
מהי השררה הגדולה שיש לשר המשקים ולשר האופים? להגיש לפרעה אוכל ושתיה. שררה זו נחשבת לשררה רק בעיניהם של בני העם המצרי. אפילו בעיניו של פרעה אין שררה זו נחשבת לכלום. פרעה רואה בהם עבדים פשוטים, הוא שולט על חירותם ועל חייהם כאדון על עבדיו. כעס כלפי שרים-עבדים אלו מצדיק בעיטה והשלכה לכלא.
כאמור, הכל נובע מהחשבת פרעה לאלוה, והתורה לועגת לכך.
לא כְאֵלֶּה חֵלֶק יעקב, בעם ישראל אין שררות כאלו; כותב הרש"ר הירש:
"רשאים אנחנו לומר לעצמנו כי גם בזמני השפל של דברי ימי ישראל אין אנחנו מוצאים שררות כאלה. מי שהגיש למלך את הכוס ואת הצלחת, היה ונשאר אדם רגיל בהחלט".
אפילו המלכים שבישראל היו ונשארו בני אדם, בשר ודם, וממילא גם המשרתים שלהם לא הפכו להיות "שרים". "מי שהגיש למלך את הכוס ואת הצלחת, היה ונשאר אדם רגיל בהחלט", כיון שגם המלך שלו הוא אדם רגיל בהחלט.