מסופר על אישה אחת שכשהגיעו בקריאת התורה לסיפור מכירתו של יוסף, הייתה פורצת בבכי מעורר רחמים. שאלו אותה: "מדוע את בוכה? הרי את מכירה כבר את סיפור המעשה!". השיבה: "אמנם כן, אבל איך כל שנה הוא שוב מאמין להם ונופל בפח...".
סיפור מכירתו של יוסף הוא אחד הסיפורים המרתקים ביותר בספר בראשית, פרשייה מופלאה זו תובעת מאיתנו העמקה מרובה, בייחוד לאור אותה ירידה למצרים הבאה בעקבותיה. גם יוסף מבין כי סופו של מעשה מעיד על ראשיתו. "ואתם חשבתם עלי רעה, א-להים חשבה לטובה, למען עשֹה כיום הזה להחיות עם רב". שום דבר אינו לשווא. ההשתלשלות המשפחתית אינה מתרחשת בחלל ריק כי אם על רקע בראשיתי של מציאות א-להית מכוננת עולם. "רוח הקודש אומרת כן. הם אומרים נהרגהו, והכתוב מסיים, ונראה מה יהיו חלומותיו, נראה דבר מי יקום, שלכם או שלי". גם יעקב אבינו, החש כי חלומותיו של בנו אינם בכדי, מרגיש באינטואיציה נבואית כי עומד להתרחש שלב משמעותי בשרשרת האירועים הזו של הקמת עם ישראל. "ואביו שמר את הדבר - היה ממתין ומצפה מתי יבוא". מתוך נקודת מבט זו, הרואה את מהלך אירועי הפרשה כשבילים מפותלים בתוך הסיפור הא-להי, אנו באים להתבונן על מעשה זה של מכירת יוסף.
יוסף ואחיו מהווים למעשה את שלב המעבר בין הובלת העניין הא-להי על ידי יחידים להובלה של עם. "עד שהוליד יעקב אבינו שנים עשר שבטים כולם ראויים לענין הא-להי, ושבה הא-להות בקהל רב" (כוזרי, מאמר א). אותו עניין א-להי, שהתגלה על ידי אברהם ונמסר ליצחק ויעקב, עומד כעת ללבוש צורה מוחשית בכך שהוא מתגלה בקהל רב. הערך המוסף בכך שהרעיון הא-להי מתגלה בקהל רב אינו רק בהיבט הכמותי. יש כאן עליית מדרגה בהופעה הא-להית, המובילה לקראת הופעה חיה ומוחשית של גילוי השכינה בחיים ציבוריים-לאומיים, על כל המשתמע מכך - "שבטי י-ה עדות לישראל".
שלב מעבר זה של הגילוי הא-להי, מתפקיד של יחידים להופעה על שבטים המרכיבים עם, מחייב שלב בו כל שבט מחדד ומגלה את דרכו המיוחדת. כל שבט מאיר את אורו המיוחד המצטרף אל האורות האחרים, ויחדיו יוצרים הם את ההארה הא-להית על העם כולו. "ונשא אהרן את שמות בני ישראל בחושן המשפט על לבו בבואו אל הקודש לפני ה תמיד". דומה הדבר לציור צבעוני מדהים ביופיו ובשילוב צבעיו, המתאפשר רק משום שכל צבע וצבע הובלט בגונו המיוחד קודם צויר הציור. ואז, כדי לבטא את הגוון הייחודי נדרש כל אחד מן האחים להיבדל מאחיו כדי לעמוד ולברר את טבעו המיוחד. בירור זה בא בלבוש של חיכוך בתוך מערכת יחסים אנושית-משפחתית, אך מהותו עמוקה הרבה יותר.
הפיוט המפורסם שאומרים האשכנזים במוסף של יום כיפור - אלה אזכרה - מתבסס על המדרש הקושר בין מכירת יוסף להריגת עשרת הרוגי מלכות. ר ישמעאל בן אלישע עולה לרקיע בשם המיוחד כדי לברר את הגזרה שנגזרה:
"...שמעתי מאחורי הפרגוד בת קול צווחת ואומרת עשרה מחכמי ישראל מסורין למלכות. אמר לו ר ישמעאל: למה? אמר לו: מפני שהיתה מריבה לפני הקב"ה, סמאל עם מיכאל, ואמר לפניו: רבונו של עולם, כלום כתבת בכל התורה אות אחת לבטלה?! והנה כתיב: וגונב איש ומכרו [... מות יומת], ובני יעקב שמכרו את יוסף עדיין לא גבית מהם דינם! מיד גזר הקב"ה על עשרה מחכמי ישראל שייהרגו..."
(אוצר המדרשים תלט)
הבנת מדרש זה באופן פשטני, מעלה שאלה מוסרית כבדה. הרי נאמר בתורה: לא יומתו... בנים על אבות, איש בחטאו יומתו"! ניתן לומר כי המדרש בא להביא בפנינו רעיון עמוק האומר כי תהליך עיצוב השבטים נושא באמתחתו פגם מוסרי כבד של מכירת אדם. מכירת יוסף היא ביטוי קיצוני לאותו מאבק היוצר את ההיבדלות האינדיווידואלית של האחים איש מרעהו, המגיע עד כדי כך שאח אחד משתלט בכוח על מסלול חייו וחירותו של אח אחר; מעשה זה הוא למעשה שורש הפגם המוסרי של האיסור "גונב איש ומכרו...".
פגם זה בתהליך היווצרותו של העם, בא לידי תיקון עמוק באותה מסירות נפש של עשרת הרוגי מלכות, ואולי גם של הרוגי המלכות שבכל הדורות, שאינם נהרגים על רקע אישיותם האינדיווידואלית כי אם על עצם שייכותם לעם ה - עם ישראל בשלמותו.
מתוך אותה השתייכות לאומית, ומעל לכל שיקול אישי, סיכן את עצמו יונתן פולארד אחינו, ובהשלמה עם מעשהו, מרצה עונש כבד מנשוא לגאווה הלאומית האמריקאית. חובתנו המוסרית היא לעשות ככל הניתן כדי להביא לשחרורו, ולא נבוא למצב בו נכה על חטא: "אבל אשמים אנחנו על אחינו, אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו...".
הרב מוטי הרשקופ, ראש ישיבת כינור דוד, עטרת