(א) וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו בְּאֶרֶץ כְּנָעַן: (ב) אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף בֶּן שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה הָיָה רֹעֶה אֶת אֶחָיו בַּצֹּאן וְהוּא נַעַר אֶת בְּנֵי בִלְהָה וְאֶת בְּנֵי זִלְפָּה נְשֵׁי אָבִיו וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת דִּבָּתָם רָעָה אֶל אֲבִיהֶם: (ג) וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵף מִכָּל בָּנָיו כִּי בֶן זְקֻנִים הוּא לוֹ וְעָשָׂה לוֹ כְּתֹנֶת פַּסִּים: (ד) וַיִּרְאוּ אֶחָיו כִּי אֹתוֹ אָהַב אֲבִיהֶם מִכָּל אֶחָיו וַיִּשְׂנְאוּ אֹתוֹ וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם:
(פרק לז)
הפסוק הפותח את פרשתנו נראה "בלתי מקושר לא למעלה ולא למטה" (כלשונו של האלשיך הקדוש), וכבר עמדו על כך חז"ל והמפרשים והציעו קשרים בין פסוק זה לתולדות עשו המתוארות בסוף הפרשה הקודמת (ראה למשל פירושיהם לפסוק א של רש"י, רשב"ם, ראב"ע ורמב"ן), וגם להמשך "אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף... " (ראה למשל פירוש רש"י לפסוק ב).
אף האלשיך הקדוש מתלבט בשאלת הקשר, ובאחד מפירושיו שאותו נציג כאן הוא רואה לימוד חשוב מאד שלדעתו רצתה התורה ללמדנו בפסוק זה ודווקא במיקומו זה; ואלו דבריו:
עוד יתכן, ויהיה הקשר אמיץ בסמוך לו למעלה ולמטה. והוא, כי באה תורה ללמדנו דעת כמה וכמה צריך יזהר אדם על שלום ביתו, כי רע עליו שביב אש קנאה בתוך ביתו המביאה לידי שנאה, מכל מחנות שונאיו אנשי מלחמה שמדלתי ביתו וחוצה. כי הביטה וראה מה גדלו ועצמו מאד בני עשו ואלופיו ושריו יחדו - שונאי נפש יעקב - הנזכרים. ועם כל אלה וישב יעקב ביישוב ושלוה ואין מחריד מכלם, עם היות בארץ מגורי אביו, שהיה גר ומטולטל שם אביו מרגשת תושבי הארץ. באופן היו ליעקב שני סוגים שכנים רעים וחטאים שונאי נפשו, אלופי עשו ותושבי הארץ, נוסף על היות בארץ כנען שהיא על ידי ייסורין, ועם כל זה בהיות שלוה בארמנותיו בלי קנאה, היה ביישוב. אך אלה תולדות יעקב כו, שעל ידי שנתגלגלה קנאה ושנאה בביתו בחומותיו מאז לא שלו ולא שקט ולא נח כהמשך הסיפור.
האלשיך הקדוש מעיר שהביטוי "וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב", המציין את ישיבתו השלווה של יעקב, עומד לכאורה בסתירה הן למה שלפניו והן למה שלאחריו. התיאור המפורט של תולדות עשו אלופיו ומלכיו "שונאי נפש יעקב" בסוף הפרשה הקודמת, לכאורה היה צריך להדיר שינה מעיניו של יעקב. עוד זאת, שהאיומים הבטחוניים על משפחת יעקב הם לא רק מצד עשו יושב שעיר אלא גם מיושבי הארץ. יעקב מצוי "בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו", וכשם שאביו "היה גר ומטולטל" בארץ כנען "מרגשת תושבי הארץ", כך לכאורה היה צריך להיות מצבו של יעקב. ונוסף על "שני סוגים שכנים רעים וחטאים שונאי נפשו, אלופי עשו ותושבי הארץ" שהיו ליעקב, יעקב היה "בְּאֶרֶץ כְּנָעַן שהיא על ידי ייסורין". נמצא שהן מהבחינה הבטחונית והן מבחינת מהותה של ארץ ה היה יעקב אמור לכאורה להיות בפחד ובדאגה.
אך יעקב ישב "ביישוב ושלוה ואין מחריד מכלם". את מנוחתו של יעקב לא יצליחו להטריד אויבים מבחוץ ויהיו חזקים ככל שיהיו. מה גרם לערעור השלווה בבית יעקב? "קנאה ושנאה בביתו בחומותיו" המתוארות מפסוק ב ואילך, ו"מאז לא שלו ולא שקט ולא נח כהמשך הסיפור".
זאת רצתה התורה ללמדנו: "כמה וכמה צריך יזהר אדם על שלום ביתו, כי רע עליו שביב אש קנאה בתוך ביתו המביאה לידי שנאה, מכל מחנות שונאיו אנשי מלחמה שמדלתי ביתו וחוצה".
בהמשך דבריו מציע האלשיך הקדוש הסבר דומה מאד, אלא שעל פי הסברו זה מוקד העניין הוא לא זהירות האדם בשלום ביתו אלא החטא שבקנאה ובשנאה, והוא הגורם לערעור הישיבה בשלווה; ואלו דבריו:
או מעין הדבר הזה הורה גם כן כי כל אויבי איש לא ישלטו להצר לו כל עוד שאין בו ובביתו עון כי אין ערוד ממית כו. וזהו וישב כו לומר ראה כי עם כל האלופים הנזכרים וישב יעקב ביישוב ושלוה, עם היות בארץ מגורי אביו כו, עד שאלה כו - שנתגלגלה ביניהם אשמה-מה מהדבה והקנאה ויתעתדו מאז לגלי צרות.
בהסתמך על דברי רבי חנינא בן דוסא "אין ערוד ממית אלא החטא ממית" (ברכות לג, א), אומר האלשיך הקדוש ש"כל אויבי איש לא ישלטו להצר לו כל עוד שאין בו ובביתו עון". יעקב ישב בשלווה למרות האיומים הבטחוניים שמבחוץ. אולם שלווה זו הופרה כאשר "נתגלגלה ביניהם אשמה-מה מהדבה והקנאה".
המתכון לישיבה "ביישוב ושלוה", לדעת האלשיך הקדוש, אינו תלוי באיומים הבטחוניים, אלא בזהירות בשלום הבית ובהשמרות מן החטא.