פרשת מכירת יוסף הנה מפרשיות התורה היותר קשות, הן להבנה והן ל"עיכול". אך ראשית, לפני בואנו לעסוק בה, עלינו לדעת ולסייג את דברינו בכך שבני יעקב הינם צדיקים והם הבאים ומרכיבים את בית ישראל. אין הם סתם אנשים.
יוסף הנשלח בשליחות אביו הנו הראשון מדור הבנים העונה "הנני" והוא הראשון בכלל העונה "הנני" לאחר שכבר יודע את דבר השליחות (עד לכאן ענו האבות "הנני" לפני שידעו מהי שליחותם). אביו שלחו לגרום לאחוה בין האחים, להביא לשלום בין חלקי הבית השונים. הוא שולח אותו מחברון, לשון חיבור, לשכם, שמשמעותו באותו שלב חלק "הנה נתתי לך שכם אחד על אחיך", על מנת להפוך אותו לאחדות בבחינת "אז אהפך אל העמים שפה ברורה לקרא כולם בשם ד' לעבדו שכם אחד". ויוסף, בידעו את הסכנה הטמונה בדבר, מסכים ויוצא לשליחות שתושלם רק כעבור למעלה מעשרים שנה בהתגלות האחוה שתווסד סופית רק בסוף הספר. (ולכן, יוסף אינו יכול לשדר לאביו לאמר הנני חי, כל זמן שדבר השלום לא נאמר בינו לבין אחיו: "ראה את שלום אחיך... והשיבני דבר", שהרי בכך יודה בכשלון השליחות.) נזכור שעד כאן, בחצי הראשון של הספר, המלא בסכסוכים בין אחים (קין והבל, אברהם ולוט, יצחק וישמעאל, יעקב ועשו) האח שלא היה מסוגל לעמוד באתגר המוסרי של האחוה הוצרך לפנות את הזירה והאח השני המשיך במאמץ התולדות לחולל את עם ישראל. על כן, אחי יוסף, המהווים את כלל ישראל שבאותו הדור ומהווים סנהדרין, שרואים ביוסף סכנה להמשך קיומו של עם ישראל, שהרי לפי תפיסת עולמו המתגלה בחלומותיו עדיין לא הגיע העת לשבת בשלוה, עוד תהיה גלות וכולם ישתחוו לו, דהיינו יודו לדרכו, דבר שיכול להתקיים רק בגלות שהרי בארץ ישראל לא יסור שבט מיהודה. ואמנם, יעקב ובניו רוצים לשבת בשלוה, כי מבחינתם כבר התקימה נבואת הגלות בשהותם והשתעבדותם אצל לבן והפרדותם מעשו; על סמך זה, הם מחליטים להמשיך בדרך הבירורים שאפינה את החלק הראשון של ספר בראשית, להפרד מהאח ה"נוסף".
אולם ראובן, שהבין שנהג לא נכון בנסותו, אחרי פטירת רחל, להרחיק את ביתה מן המשפחה בהחליפו אהל בלהה באהל לאה, שכבר ברור לו הצורך בענף זה של הבית להמשכו של עם ישראל, מנסה לסכל את כוונת אחיו ואומר לזרוק את יוסף לבור. ומעיד עליו הכתוב שעשה זאת רק "למען הציל אותו מידם להשיבו אל אביו".
והאחים שלאורך כל הדרך לא מסוגלים לקרא ליוסף "אח" (ויראו אותו, ויתנכלו אותו, בעל החלומות, הילד איננו, ויעלו את יוסף, כתונת בנך ועוד) דנו אותו למוות בהעדרו של ראובן. אבל, בעצתו של יהודה האומר: "מה בצע כי נהרוג את אחינו ... לכו ונמכרנו לישמעלים ... כי אחינו בשרינו הוא" הפסק הומר לגלות המכפרת . ולכאורה, יהודה אכן מרגיש באחוה ביניהם.. וצריך להבין מתוך דברי יהודה, שלא התכון שהיות והוא אחינו לא נהרגהו, אלא נתכוון יהודה לאמר היות והוא אחינו וכבר הוכיחה ההסתוריה עם קין והבל שהריגת אח אינה פתרון כיון שבא שת אחריו , היות וכך עלינו לנהוג כפי שנהגו עם אח עד עצם היום: צריכים להפרד, "ונראה מה יהיו חלומותיו" לכן היות והוא אחינו "לכו ונמכרנו לישמעלים". לכן לא יסכים יעקב לשלוח את בנימין עם ראובן אשר כבר הבין את הצורך בשלום ואחוה בין האחים, אך יהודה הוא זה שצריך להוכיח את יכלתו להיות אחראי לאחיו.
ואמנם האחים מתכוננים למכרו, אך אם נדייק בפסוקים, נווכח שלא אחי יוסף מכרוהו, אך כיון שזה מה שהתכוונו לעשות , מעלה עליהם הכתוב כאילו מכרוהו ממש. אלא המדינים שעברו שם, בזמן שהאחים יושבים לאכול לחם, "ויעברו אנשים מדינים" והם "ויעלו את יוסף מן הבור" והמדינים "וימכרו את יוסף לישמעלים", שמכרוהו למדנים שלבסוף מכרוהו לפוטיפר.
ורק בגילוי האחים לפני יוסף באמרם "אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו בצרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו", לא יכול יוסף להתאפק ויבך. אך אין זה מספיק שמדברים על אשמתם, יוסף צריך להשתכנע שהם באמת הבינו ושיש ביניהם אחוה ולכן דורש להביא את בנימין. וכאשר רואה מסירות נפשו של יהודה לבנימין מבין שהצליח בשליחותו לגילוי השלום והאחוה בין כל שבטי י-ה ומתגלה אליהם "אני יוסף העוד אבי חי" כנגד "הכתנת בנך ... כתנת בני" ואזי "אני יוסף אחיכם" והצליחה שליחותו.
בחיפוש אחר האחוה
פרשת מכירת יוסף הנה מפרשיות התורה היותר קשות, הן להבנה והן ל"עיכול". אך ראשית, לפני בואנו לעסוק בה, עלינו לדעת ולסייג את דברינו בכך שבני יעקב הינם צדיקים והם הבאים ומרכיבים את בית ישראל. אין הם סתם אנשים.
