הפטרת פרשת וירא מספרת סיפור על צעקה ועל מענה.
קריאה מרובדת של הטקסט, אליה נחשפתי ע"י גב' רחל אטון, מטפלת משפחתית ומלווה רוחנית, גלתה בו מסר מעצים ומרגש אודות הכוח הטמון בכל אחד ואחת מאתנו ואודות עומקה וסגולותיה של תורת ישראל.
מסר זה, חבוי בתוך ארבעה פסוקים בלבד, המופיעים בספר מלכים ב' (פרק ד') וזה עיקרו:
אישה אחת מנשי הנביאים נתאלמנה ועקב מצוקה כלכלית חריפה, ילדיה מצויים בסכנת שעבוד לעבדות. בצר לה היא זועקת אל הנביא לעזרה.
תגובותיו של הנביא מדודות ועמוקות ומקפלות בתוכן חכמה, חום, אמון ותקווה, המופנות כולן אליה, אך דומני שגם אל כל אחד ואחת מאתנו, כשאנו מצויים במשבר.
"מה אעשה לך?" משיב הנביא בשאלה ואינו נבהל מן הצעקה ונחפז לתת פתרון. למה את זקוקה?
אין ספק כי המצב הכלכלי והנפשי הקשה בו נתונה האישה היה מובן לאלישע הנביא, וכן הפתרון הרצוי: שהילדים יישארו בבית ושהמצוקה הכלכלית תיפתר. ואולם טרם יעסוק במתן מענה למצוקותיה המידיות, ומתוך רצון להעניק סיוע נפשי שיאפשר לה להתמודד עם החיים גם בהמשך, מעוניין הנביא להבין לעומק וגם לחשוף בפניה (בזמן המתאים) את כל רובדי הכאב הניבטים מתוך צעקתה.
לא כל כאב הופך לצעקה, הוא יודע. הצעקה הינה ביטוי למצב ייחודי בו כאב מסוים אחד (קטן או גדול) פותח תהום עמוקה ומצטרף לכאבים אחרים ולשאלות קשות וקיומיות המסרבות להגליד.
"עבדך אישי מת ואתה ידעת כי עבדך היה ירא את ה'" קובלת בפניו האישה. היה לי בעל מושלם במעשיו ובייחוסו והוא מת! דבריה אלה חושפים אולי גם כעס ומחאה כלפי הקב"ה ומה שנראה כחוסר צדק בעולמו (סוגיית "צדיק ורע לו").
"הגידי לי מה יש לך בבית" - מבקש הנביא בשפת הפסיכולוגיה החיובית. אמרי לי מה יש ברשותך ולא מה חסר. התמקדי בכוחות! ויש בדבריו מסר נוסף, חשוב ועקרוני: הפתרון נמצא בבית, בתוכך. את זו שתחלץ את עצמה מסבלה, גם אם אינך מסוגלת לראות זאת כרגע.
אבל אין לי כלום בבית! אני חסרת כל! משיבה האישה בתחילה. ואחר כך מוסיפה- חוץ מכמות קטנה (אסוך) של שמן... תחושת השבר אינה מאפשרת לה /לנו לראות עתיד אופטימי או לזהות את הכוחות שבנו ואולם לאחר רגיעה, יש סיכוי שנמצא קצת כוח ושביב של תקווה בפנים.
ל"שמן" עושר של משמעויות - ניתן לראות בו רמז לפוטנציאל של החלמה - של חיים, של בעירה, חום, יצירה, קדושה ואף הרס - אם ינוהל באופן לא זהיר.
בשלב הבא, מפנה הנביא את האישה החוצה: "שאלי לך כלים מן החוץ מאת כל שכנייך, כלים ריקים אל תמעיטי" - לצד ההתבוננות הפנימית, הסובל/ת מתמודדת עם תחושות של בושה, בדידות וזרות המתעוררות מצדה כלפי הסביבה הממשיכה בשגרת חייה. "איך הם לא רואים?" אנו שואלים שואלת את עצמינו. "ומדוע הם מתעלמים"?
הצער נעשה נסבל יותר וגם זוכה לעיבוד נפשי עם היציאה מן הבית, ההתבוננות בחיים ושיתוף ידידים ומכרים בצער ובשאלות הקשות. ואולם - אל תתפתי לבקש בחוץ פתרונות מוגמרים, מזהיר הנביא. אל תבקשי אוכל, שימלא את הקיבה ויסתום את השאלות והרעב המידי. בקשי כלים ריקים. בקשי לשמוע סיפורי קושי והתמודדות וגלי מקומות של הכלה. הקשיבי ולמדי מהם.
"ובאת וסגרת הדלת בעדך ובעד בנייך ויצקת על כל הכלים האלה..."
אחרי בירור הכאב, השיתוף עם השכנים, ותחילתו של מבט לעתיד, דרושה התכנסות ועבודה עצמית. מאחורי הדלת הסגורה ניתן גם לגלות מחדש את המשפחה ואת השפע הטמון בילדים.
"והמלא תסיעי" - מסכם אלישע הנביא. כאשר תתחזקי, לא רק שתגלי ותצליחי לבטא את הכוחות שבך, אלא תוכלי גם לתת מהם ולסייע (שוב) לאחרים.
נעמי עיני, פסיכולוגית חינוכית ובעלת תואר ותעודת הוראה במחשבת ישראל.
לתגובות: naomieini1@gmail.com