פרשת העקידה מסתיימת בגילוי האלקי לאברהם האומר לו "עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה" ואין אנו יכולים שלא להתפלא על כך: וכי היה צריך את העקידה כדי לגלות שאברהם הינו ירא אלקים? והרי אברהם הוא המאמין הגדול איש החסד, הראשון המפרסם בעולם את שמו של הקב"ה מה ארע בעקידה שגילה שהוא "ירא אלקים"?
על מנת להבין זאת עלינו להבין מה משמעותה של יראת אלקים. ואכן יראת אלקים עוברת כחוט השני לאורך כל פרשתנו והיא אף החוט המקשר את ההפטרה לפרשה.
לאחר שמגלה אבימלך ששרה הינה אשתו של אברהם ולא אחותו, הוא שואל את אברהם "מה עשית לנו כי הבאת עלינו חטאה גדולה?" על שאלה זו אין אברהם עונה; וממשיך אבימלך ושואלו "מה ראית כי עשית", כלומר מה עמד ביסוד מעשיך ועל כך עונה אברהם "כי אמרתי רק אין יראת אלקים במקום הזה". כלומר אומר אברהם היות וראיתי והמוסר שלכם מבוסס על השקפות אנושיות משתנות ולא על יראת אלקים, אזי היום המוסר הוא כך ומחר הוא אחר, היות וכך יתכן ואשת איש הינו מעשה שלא יעשה, אולם רצח הינו דבר מקובל. זו הסיבה לסרבול בפס' המתאר את מקום המצאותו של אברהם "וישב בין קדש ובין שור ויגר בגרר", משום שבגרר הפוליטית אברהם מרשה לעצמו רק להיות גר ולא להיות תושב (כפי שאומרים חז"ל על הפס' "אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמד ובמושב לצים לא ישב" - זהו אברהם בדור הפלגה, בסדום ובגרר). ולכן מה שמבקש אבימלך באברהם זה "הנה ארצי לפניך בטוב בעיניך שב".
וזהו מה שביקש הקב"ה לנסות את אברהם, איש החסד; האם חסד זה הוא משום אידיאולוגיה אליה הגיע במקרה, או שהיסוד לכל מעשיו הינה יראת אלקים. לכן מתנסה אברהם בפרשתנו בשלושה נסיונות אשר גורמים לו להכניע את נטיתו לחסד, בשל רצונו של מקום: בפרשת סדום, גירוש הגר וישמעל ועקידת יצחק. שאכן עליו להכין את הדרך למידתו של יצחק וממנה להתגלות מידתו של יעקב "תתן אמת ליעקב", שהיא אחדות המידות המעידה על אחדות ד'.
וזהו מה שבאה ההפטרה להדגיש : בפתיחתה מתארת לנו ההפטרה את כך שבמציאות שבה אין יראת אלקים, אזי יכולים להילקח שני בניה של אשה אלמנה לעבדים למרות האיסור של "לא תהיה לו כנושה", העדר של כל סממן של חסד מגלה מציאות של מידת הדין מופרזת ללא חוש של צדק. אמנם, למרות זאת מידת האמונה התמימה של האשה האלמנה בהקב"ה ובנביאיו, מאפשרת גילוי של הרצון האינסופי של בורא עולם לגמול חסד עם בריותיו עד בלי די ושרק ההגבלה והחסרון של הכלי המקבל מגביל את השפע האלקי. ה"התהלך לפני והיה תמים" של אברהם הוא המאפשר את הנס של לידת יצחק כמו שהבטחת הבן שבהפטרה מקבילה להבטחת "ולשרה בן" ומותו של הילד ותחייתו הם מקבילים לעקידת יצחק הנקרא בפי חז"ל "עולה תמימה" ותחייתו באמרה "אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה", מגלים את עצם היראת אלקים האמיתית, שהיא הכרת האדם את עצמו כנברא אשר בריאתו מעידה על בוראו. "עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה", מגלה את גדולתו של אברהם לו ולעולם כולו "כי לא חשכת" כל מאמץ למען ידעו כי "בנך יחידך" הוא "ממני". וכך יראת האלקים מובילה את האדם להבנה ולהפנמה של קישור לבוראו ולהכרה בהזדקקות המסובב לסיבתו - ומכך להתעלות ולהגיע ליראת ד' טהורה עומדת לעד.