במוקד פרשת וירא עומד פעמים הרבה העיון במעשה הכנסת האורחים של אברהם, מעשה סדום או פרשת העקדה המופלאה, על מסריה, החינוכיים והחברתיים, שכוחם יפה לשעה ולדורות.
אכן, עיון בפרשה מלמד שבין לבין, נחבאות בה כמה נשים שפועלות מאחורי הקלעים, ובשונה מהדימוי הרגיל, מנווטות את מהלכיה של הפרשה. הראשונה שבהן, שרה אמנו, נדמית בתחילה כדמות טפלה לאברהם, "אשתו של" המצווה עליה לעשות את רצונו: "וימהר אברהם האהלה אל שרה, ויאמר מהרי". אברהם מדבר עם המלאכים, ואילו שרה מסתפקת, כביכול, בעבודות המטבח. אברהם מסב עם המלאכים תחת העץ, ואילו שרה נותרת באוהל, יש לשער בעל כורחה, ומנסה לצותת לשיחה, שבה לא ניתנה לה רשות להשתתף.
אכן, העוקב אחר השתלשלות המאורעות יודע, ששרה מנווטת אותם "מאחורי הקלעים" של האוהל. מקומה המרכזי בולט בפרשת גירושם של הגר וישמעאל, עד כדי כך שהקב"ה מצווה את אברהם: "כל אשר תאמר אליך שרה - שמע בקולה!".
היפוך תפקידים מעין זה, מצוי לכאורה גם בפרשת סדום. בנות לוט נראות פסיביות לחלוטין, ועל פני הדברים מוחפצות ומשמשות כלי שרת בידי אביהן: "הנה נא לי שתי בנות אשר לא ידעו איש. אוציאה נא אתהן אליכם ועשו להן כטוב בעיניכם" (יט, ח). אכן, בהמשך הפרשה, מנווטות שתי הבנות את גורלו של אביהן לוט, משקות אותו יין ומחיות ממנו זרע.
פעולה דומה שעל פניה נראית כהחפצת האישה מופיעה בסיפור המפגש של אברהם ואבימלך. בדומה למעשהו עם פרעה מלך מצרים (יב, יא-טו), גם הפעם משנה אברהם בדיבורו, ומביא לכך ששרה "נלקחת" לבית אבימלך מלך גרר (כ, ב), משל הייתה חפץ הניטל מיד ליד. רק היגלותו של הקב"ה לאבימלך, מצילה אותה מרעה.
שלוש תמונות אלה, משקפות את המתח הקיים בסיפורי המקרא, בין מקומן הסביל של הנשים, המצויות לכאורה בשוליים, לבין מקומן המרכזי והיותן פועלות ומפעילות.
ביטוי חריף לכך ניתן במעשה העקדה, שבו לכאורה נעלם-נאלם לחלוטין "קולה של אמא", ודמותה של האם שרה לוטה בערפל. לצד זה, במעשה הפיכת סדום, דווקא אשת לוט, מגלה עצמאות יתרה, משלמת על כך בחייה והופכת ל"נציב מלח".
כדרכו פעמים הרבה, המקרא אינו מגלה לנו מהו סוד החטא הנורא של ה"הבטה" לאחור. המחפש רמז בכתובים לחטאה הנורא של אשת לוט, שגזר עליה דין מוות, יוצא וידיו על ראשו. היא נותרת באלמוניותה. אנונימית, בת בלי שם. "אשתו של". גם כשהיא מופיעה לראשונה, נדמית היא בעינינו כמין חפץ, נוכחת-נפקדת, טפלה ללוט: "קום קח את אשתך" (יט, טו). לאחר מכן מחזיקים האנשים-המלאכים בידיה ו"מניחים" אותה מחוץ לעיר. לוט מדבר, אך אשתו נותרת אילמת עד שהיא מביטה לאחוריה וקופאת למוות.
בהיותו ער לקושי זה, מציע כבר יוסף בן מתתיהו בספרו "קדמוניות היהודים" ש"אשתו של לוט היתה פונה תכופות בשעת הבריחה לצד העיר, תאבה לדעת מה מתרחש מסביב לה, על אף האיסור שאסר אלוקים לעשות זאת [=ולפיכך] נהפכה לנציב מלח".
גם מדרש חז"ל, מבקש כדרכו להשלים פער זה, ותולה באשת לוט אשמות רבות: "כיוון שנכנסו [=המלאכים לסדום], התחילה אשתו מריבה בו. אמרה לו: אי לך לוט, עכשיו ישמעו אנשי סדום בדבר וידוננו להריגה. מה עשה לוט? עמד וחילק את הבית לשני חלקים, חלק לעצמו וחלק לבני ביתו [=שלי שלי ושלך שלך!!!!] והכניס אורחים לחלק שלו".
מדרש אחר (בר"ר נ, ד), שמובא גם ברש"י על אתר, מפרש: "במלח חטאה ובמלח לקתה. אמר לה: תני מעט מלח לאורחים הללו. אמרה לו: אף המנהג הרע הזה אתה בא להנהיג במקום הזה?".
בין כך ובין כך, מתגלות לעינינו דמויותיהן של נשות המקרא, שבמבט ראשון נראות כעומדות בצל, אילמות, סבילות, נסתרות מאין רואה, אבל במבט מעמיק יותר מופיעות במרכז התמונה, מדברות, פועלות ומנווטות את המאורעות השונים, ונוטלות בהם חלק מרכזי, לטב ולמוטב.