פרשת ויקרא - הפותחת את חומש תורת הכהנים - מתחילה בקרבנות הנדבה, ומהם בקרבן עולה (ויקרא א, א-ד):
ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר. דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם. אם עלה קרבנו מן הבקר זכר תמים יקריבנו אל פתח אהל מועד יקריב אתו לרצנו לפני ה'. וסמך ידו על ראש העלה ונרצה לו לכפר עליו.
הפעולה הראשונה הנזכרת בתורה בעשיית קרבן העולה היא הסמיכה. אמנם ישנה פעולה שאינה נזכרת, והיא הוידוי; כך פסק הרמב"ם (הלכות מעשה הקרבנות ג, יד, טו):
וכיצד סומך, אם היה הקרבן קדש קדשים מעמידו בצפון ופניו למערב והסומך עומד במזרח ופניו למערב ומניח שתי ידיו בין שתי קרניו ומתודה על חטאת עון חטאת ועל אשם עון אשם, ועל העולה מתודה עון עשה ועון לא תעשה שניתק לעשה.
כיצד מתודה אומר חטאתי עויתי פשעתי ועשיתי כך וכך וחזרתי בתשובה לפניך וזו כפרתי.
הסמיכה היא חלק מתהליך הכפרה, שהרי כתוב: "וסמך ידו על ראש העלה ונרצה לו לכפר עליו", ולשם הכפרה יש צורך בוידוי.
כך כותב הרלב"ג (א, ד):
וסמך ידו על ראש העלה - מפני שזאת הסמיכה היא כלי-מה לכפר עליו מה שדרך העולה לכפר, הנה יתודה בעת הסמיכה אותן העוונות. והנה למדנו זה ממה שאמר בפרשת אחרי מות: 'וסמך אהרן את שתי ידָו על ראש השעיר החי והתודה עליו את כל עונֹת בני ישראל וגו' (ויקרא טז, כא).
הקשר בין הוידוי לכפרה הוא ברור, אמנם עדיין יש לבאר מה הקשר בין הסמיכה לכפרה; ממשיך הרלב"ג:
ולזאת הסיבה היתה הסמיכה, להורות שהוא כאילו סילק מעליו אותן העוונות והעתיק אותם על ראש הבעל-חיים ההוא, כדי שיתיישב בלבו שכבר נתכפרו לו אותם החטאים.
כך כתב גם הרמב"ם (מורה הנבוכים חלק שלישי פרק מו):
ואין ספק לאדם שהחטאים אינם משאות שיעתקו מגב איש אחד לגב איש אחר, אבל אלו המעשים כולם מְשלים להביא מורא בנפש עד שתתפעל לתשובה, כלומר שכל מה שקדם ממעשינו נקינו מהם והשלכנום אחרי גוינו והרחקנום תכלית ההרחקה.
הסמיכה על ראש הקרבן היא ביטוי חיצוני לעזיבת החטא. אולם עדיין יש לברר מה טעם יש בביטוי חיצוני לתהליך פנימי שבנפש האדם?
מבאר הרלב"ג (התועלת הראשון):
והנה רצה ה' יתעלה שיהיה שם, עם התשובה, הקרבת הקרבן, כדי שיתישב יותר בלב החוטא שכבר נתכפר לו אותו החטא. כי לא יצוייר אצל המון האנשים שיהיה האדם רשע ואחר כן יתנקה מרשעו בתשובתו בלבבו בזולת מעשה כלל. ולזה צוה ה' יתעלה שיעשו אלו הקרבנות בבית הנכבד אשר שכינתו בו, על יד הכהן שהוא נבדל לעבודת ה' יתעלה - להשלים הכפרה לחוטא עם התשובה. ומפני זה באה המצוה שיסמוך שתי ידיו על ראש קרבנו, והתודה עליו עוונותיו, לישב בלבו שאותם החטאים כאילו נעתקו ממנו ובאו על ראש הבעל חיים.
אכן התשובה היא תהליך פנימי הנעשה בלבבו של האדם "בזולת מעשה כלל", אך המון האנשים אינו מסוגל לקלוט זאת. בעיניהם, כל השתנות תלויה במעשה חיצוני, ורק בעזרתו יתנקה האדם מרשעו. התורה אינה נלחמת בתפיסה שגויה זו אלא משתמשת בה על מנת להשיג את המטרה שהיא שוב האדם מרשעו. לכן מצוה התורה שהאדם יסמוך ידיו על ראש קרבנו ויתודה, וכן שמקום הקרבת הקרבנות יהיה במקום הנבחר ועל ידי אדם נבחר, כל זה "כדי שיתישב יותר בלב החוטא שכבר נתכפר לו אותו החטא".
מה החשיבות הגדולה שיתישב בלב החוטא שחטאו נתכפר? מה פגם יש בכך שישוב האדם בתשובה בלבו ולא ידע שהתכפר לו חטאו? מדוע דואגת התורה שידע האדם שהתכפר לו חטאו?
את הצורך הפסיכולוגי של האדם לדעת שהתכפר לו חטאו, מבאר הרלב"ג (א, ד):
אם לא יחשוב האדם שיתכפרו לו עוונותיו בשובו אל ה' יתעלה, הנה מי שחטא חטאים עצומים יחשוב כי כאשר אבד אבד, ויוסיף לחטוא תמיד, לחושבו שאין לו תועלת בשובו לה' יתעלה, שלא יאבד בסיבת העוונות שחטא בהם. וזהו התועלת הכולל בענין הקרבנות הבאים על החטאים; והם לא יכפרו מזולת התשובה.
אדם שאינו יודע שהתכפרו לו עונותיו חי ללא תקות תשובה; עולם חשוך הוא רואה מול עיניו ללא יכולת להשיב את הגלגל לאחור. אדם כזה יוסיף לחטוא כיון שאבדו סיכויו, לדעתו, לזכות לאור פני ה'. הידיעה שנמחלו לו עונותיו שעשה בעבר משמשת כגורם מסייע ומזרז לתיקון מעשיו של האדם בעתיד. הארת העבר תפיץ אור גם כלפי העתיד.
כך כותב הרלב"ג גם בחלק התועלות (התועלת הראשון):
התועלת הראשון הוא להיישיר האנשים, כאשר חטאו, שישובו אל ה' יתעלה, והוא יכפר להם עוונותיהם. ובזה תועלת גדולה להביא האנשים אל השלמות האנושי. וזה, כי אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא; ואם יאמינו האנשים שחטאו חטא-מה, שיהיה נכתם עוונם תמיד לפני ה' יתעלה, יוסיפו לחטוא, לחושבם שכבר אבדו בסיבת מה שחטאו, ולא יקבלו תועלת בהשמרם מחטא במה שעתיד. ואולם כאשר ידעו שבשובם מדרכם הרעה וישובו לדרכי ה' יתעלה יכופרו להם עוונותיהם, אז יהיו נזהרים מחטוא עוד, וישובו אל ה', כדי שירחמם ויכפר להם מה שחטאו בו.
כאשר אדם יודע שאפשרות התשובה פתוחה בפניו, ובכוחו לשנות את העבר ולא יהיה נכתם עוונו תמיד לפני ה' יתעלה, יהיה נזהר מחטאי העתיד וישוב אל ה' למען יכופרו לו חטאי העבר.
זוהי מטרת התשובה; אך, כאמור, כיון ש"לא יצוייר אצל המון האנשים שיהיה האדם רשע ואחר כן יתנקה מרשעו בתשובתו בלבבו בזולת מעשה כלל", לכן נצווינו להקריב קרבנות על מנת שיהיה ביטוי חיצוני לתשובה הפנימית.
(מתוך האתר של ישיבת "ברכת משה", מעלה אדומים)