הבהמה שבתוכנו

[embed]http://video.jew2go.co.il/Kipa/yakovNagan/220312.flv[/embed]

בני אדם נוטים להיעלב כאשר מדמים אותם לבהמה. ואולם לאמתו של דבר, גם מי שאינו מאמין שהאדם נוצר מהקוף, יודע שלא בכל דבר האדם נשגב מהחיה. בכל אחד מאתנו יש צדדים חייתיים, וכפי שנראה בהמשך - טוב שכך.

בני האדם והבהמות נבראו באותו היום

ספרא דצניעותא (סד"צ) הוא מהחלקים הקדומים והחשובים של הזוהר הקדוש, ולפיו, לאדם במהותו יש מן האלוהות מן הבהמיות בד בבד. רעיון זה מוכר לרבים מספר היסוד של חסידות חב"ד, ספר התניא. ואולם יש הבדל גדול בין שתי הגישות. לפי התניא יש מלחמה תמידית בין שני הכוחות הללו באדם (ראו לדוגמה פרק ט), ואילו לפי סד"צ, יותר משמתקיים ביניהם מאבק מתקיימים ביניהם יחסי הכלה; אלוהים יצר אותנו כך, לא כדי שנסרס את אחד מהצדדים הללו אלא כדי שנמצא את האיזון הנכון ביניהם. נפתח בעיון בדברי סד"צ. הרקע לדבריו הוא הפסוק המתאר את הנעשה ביום השישי לבריאת העולם, אותו היום שנבראו בו גם בעלי החיים וגם האדם: 'וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה לְמִינָהּ בְּהֵמָה וָרֶמֶשׂ וְחַיְתוֹ אֶרֶץ לְמִינָהּ וַיְהִי כֵן' (בראשית א, כד). מהעובדה שגם לבעלי החיים וגם לבני האדם יש 'נפש חיה' סד"צ מסיק על המשותף ביניהם, וכותב, 'היינו "אָדָם וּבְהֵמָה תוֹשִׁיעַ ה'" (תהלים לו,ז) אחד בכלל האחר נמצא, בהמה בכלל האדם' (זוהר ב, קעח ע"ב), במילים אחרות - באדם יש מן הבהמה. את משמעות הדבר ננסה להבין בהמשך.

להקריב את הבהמה שבתוכי

רעיון זה סד"צ מוצא גם בתחילת פרשת ויקרא: 'אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה' מִן הַבְּהֵמָה' (ויקרא א, ב). בפסוק נאמר שהקרבן שאדם מקריב הוא 'מכם' - מכאן שהוא בא מתוך האדם, ואילו בהמשך הפסוק כתוב שהקרבן הוא 'מן הבהמה'. סד"צ מתרץ את הסתירה ואומר 'משום שהוא כלול בתוך האדם', זאת אומרת שכוונת הכתוב היא ליסוד הבהמי שבאדם שמשמעות הדבר היא שבעמידה מול האלוהים האדם שואף להקריב את הצדדים ה'בהמיים' שבתוכו. באופן מעשי, כאשר אדם מגיע לבית המקדש הוא עוסק לא רק בדברים מופשטים, כמו מדיטציה ולימוד, אלא מעלה לאלוהים בעל חיים ממש. משמעות הדבר היא שמחמת הזיקה של בעלי החיים לאדם, עצם ההקרבה של בעל חיים יכולה לבטא ולהמחיש שהקרבה בין האדם לאלוהים באמצעות הקרבן (קרבן מלשון קרבה) אינה מוגבלת רק לפן השכלי או הנפשי של האדם אלא גם לפן הארצי יותר, הפן הגופני והמוחשי שלו. אפשר להמשיל את הדבר לשיטות בפסיכודרמה שבהן פעולה מוחשית מבטאת את עולמו הפנימי של האדם ומשפיעה עליו.

ואמנם בזה הרב קוק תולה את יתרונה של עבודת הקרבנות על פני התפילה:

ויותר מהתפילה... המכשיר רק את הדמיון של האדם, מליאה חיים היא העבודה האלהית... בעבודת הקודש והמקדש... אז ירומם רוח האדם ורצונו, בהתעלות נפשו על ידי התעלות החלקים המאירים בנפש הבהמה (שמונה קבצים, קובץ ב' כ).

שתי רוחות שבאדם

סד"צ מגדיר את שני הצדדים שבאדם: 'כאשר יורד האדם למטה בדיוקנה העליונה, נמצא שתי רוחות משני צדדים, ימין ושמאל כללות האדם, של ימין נשמה קדושה, של שמאל נפש חיה'. הנפש החיה באדם היא חלק ממהותו הטבעית, כך ירד לעולם. ועם זה, מקורו ב'דיוקה העליונה', כלומר באלוהים. בהמשך סד"צ מגדיר את החטא ואומר שהחטא הוא למעשה התפשטות הצד השמאלי של האדם: 'חטא אדם התפשט [צד] שמאל'. החטא הוא למעשה הפרה של האיזון, כאשר הצד החייתי מתפשט אל מעבר לגבולות הראויים לו. גם הרעיון הזה מובא בכתבי הרב קוק. הרב קוק אינו רואה בתאוות החומריות כשהן לעצמן דבר שלילי, אלא בעצם ההתמסרות להן:

הנטיות הנפשיות של התאוות החומריות, בראשית התגלותן...נכללות בקדושה. כשהן פועלות על האדם להמסר אל תוך הזרם המהיר והדוחף שלהם, עד כדי ביטול חופשתו וטוהר שלטונו העצמי על עצמו, הן הולכות ונעכרות. והאדם צולל במעמקי החושך, וכל כוחות נפשו הטובים הולכים שבויים בשבי החומריות הגסה והזוללה (שמונה קבצים, א, תשכ)

במצב מתוקן יש שותפות בין שני הצדדים, כפי שממשיך סד"צ: 'כאשר דבקים זה בזה מולידים, כמו חיה שמולידה הרבה בקשר אחד'.

פשט הדברים הוא שכדי להוליד אנו נזקקים לגופניות. אולם נראה שיש כאן עניין נוסף על ההולדה הפיזית, שהרי ההולדה כאן מתייחסת לכוח היצירה בכלל, שבא מעצם הדבקות של שני הכוחות האלה בתוך האדם, של הצד הרוחני בצד הבהמי. ההכרה בשותפות בין הצד הארצי של האדם לכוח היצירה שבו רמוז בזיקה בין המילים יצר ויצירה. היצר אפוא אינו דבר שלילי כשלעצמו אלא כוח שדרוש לכוונו.

לך לך מארצך - מארציותך

ידועה הדרשה של הזוהר שהכפילות במילים 'לך לך' מורה שעיקר המסע של האדם הוא אל עצמו, אל עולמו הפנימי. אך יש ויכוח בחסידות איך לפרש את המילה הבאה בפסוק, 'מארצך'; לדעת המגיד ממזריטש, 'לך לך מארצך' פירושו שכדי להגיע לעצמך עליך לצאת מהארציות, כלומר להשתחרר ממנה. לא פלא שמשושלת המגיד יצאה חסידות חב"ד, שכפי שראינו קודם סוברת שיש מלחמה תמידית בין הצד הבהמי באדם לבין הצד האלוהי שבו.

אולם יש דרך אחרת לפרש את הפסוק. רב נפתלי מרופשיץ מציע ש'לך לך מארצך' פירושו מתוך ארציותך דווקא, לך לך מארצך, ועל ידי כך תגיע ליעדך.

חיי אישות: בין משה רבנו לאדם הראשון

שיא הגופניות - יחסיהם האינטימיים של איש ואישה - יכולים להיות מרחב של קדושה גדולה, העלאת הגופניות מעלה מעלה, אך יכולים להיות גם ההפך הגמור, הורדת האדם מטה מטה. המורכבות של חיי האישות היא הבסיס לדרשה הנועזת של הזוהר על הפסוק הראשון של פרשת ויקרא: 'וַיִּקְרָא, אֶל מֹשֶׁה'. בספר התורה נכתבת האל"ף של המילה 'ויקרא' באות מוקטנת. יש שהסבירו זאת לשבח וראו בזה רמז לענוותנותו של משה, אך לא כן הזוהר. הזוהר רואה בזה ביטוי לחוסר שלמותו של משה דווקא, שכדי להידבק באלוהים פרש מאשתו. הזוהר שם מגדיר את השלמות: 'כשעולה למעלה יתקשר למעלה ולמטה וכך יהיה שלם'. (זוהר, ויחי רלד ע"ב). בהמשך הזוהר מנגיד בין משה לאדם הראשון. בפסוק 'אדם שת אנוש' (דברי הימים א א, א) האל"ף של המילה 'אדם' כתובה באות מוגדלת. לדעת הזוהר זה ביטוי לשלמותו של אדם הראשון, שלא כמשה, היה 'אדם שלם, זכר ונקבה'. (זוהר ויחי א:רלט ע"א).

התפיסה של הזוהר מתחדדת בדברי הרב קוק: '[אצל משה] הגופניות נשארה קצת במעמדה, "וממחציתו ולמטה נקרא איש", נאמר גבי משה. ומתוך כך פירש מן האישה. [ואילו אדם הראשון] מתעלה כל הגופניות כולה, " אֲנִי אָמַרְתִּי אֱלֹהִים אַתֶּם (תהילים פב, ו)"' (שמונה קבצים ח, קע) את הזכות להיות 'אלוהים אתם' משיגים לא מתוך ניתוק מהחיים אלא מתוך העלאתם דווקא.

הספרא דצניעותא - רזי האיזון

היכולת לאזן ולהכיל היא משאלת לבה של הקוסמולוגיה כפי שמוצגת בספרא דצניעותא, והיא עולה כבר בתחילת הפרק הראשון: 'עד שלא היו משקולות - לא היו מסתכלים פנים בפנים, ומלכים הקדומים מתו, וכתריהם לא נמצאו, והארץ בטלה' (זוהר ב, קעו ע"ב) אנסה להסביר את המשפט הסתום הזה: המשקולות (הן ה'מתקלא' בארמית המקורית של הזוהר) מסמלות את המאזניים המעניקים למציאות את האיזון. כשהעולם חסר איזון הוא נקלע למציאות שנקראת 'לא מסתכלים פנים בפנים', ואז מלכים מתים, אי אפשר להתקיים והארץ מתבטלת.

מהי מיתת המלכים שהזוהר רומז עליה? בסוף פרשת וישלח מסופר על המלכים שמלכו באדום לפני שהיה בישראל מלך (בראשית לו, לא). ובפסוקים שם מוצאים דבר מיוחד - שבעה פסוקים ברצף שפותחים במילה 'וימת' ומתארים את מותו של אחד המלכים. אולם המלך האחרון, הדר, אין הכתוב מספר על מותו. הזוהר הבין שטמון כאן סוד. ואכן, אותו מלך נבדל מיתר המלכים בעוד דבר - הוא המלך היחיד שהתורה מספרת שהייתה לו בת זוג (מהיטבאל - שם, פסוק לט). בעיני הזוהר יש כאן אלגוריה על העולם. קשר תקין בין איש לאישה מסמל את המצב התקין של מציאות מאוזנת. חוסר קשר בין איש לאישה הוא המצב של מיתת המלכים, הסמל לחוסר איזון במציאות שהעולם אינו יכול להתקיים בו.

מכאן ננסה להבין את משמעות המשפט 'שלא היו מסתכלים פנים בפנים'. בקבלה היחס התקין בין איש לאישה נקרא 'פנים בפנים'. 'פנים בפנים' הוא האידיאל, כששניהם רואים זה את זה - פונים זה כלפי זה ומודעים זה לקיומו של זה. אמנם האיזון של פנים בפנים נכון לקשר בין איש לאישה במובן הפשוט (לכן השם 'ספרא דצניעותא' - ספר של צניעות) אולם אין הוא מצטמצם לכך. כווונתו לאיזון שבין צדדי המציאות, בין מאפייניה הזכריים למאפייניה הנקביים. איש ואישה מסמלים במיקרוקוסמוס את כלל הכוחות ביקום ואת הצורך לאזן ביניהם. כאשר האיזון מופר, יש הרס. במקומות אחרים בזוהר הדבר בא לידי ביטוי בצורך לאיזון בין מידת הדין למידת הרחמים, בין יסוד האש ליסוד המים או בין הגוף לנפש.

יצירת הרמוניה בין הצדדים נקראת שלום, וכפי שהגדיר את זה רבי נחמן מברסלב על בסיס הזוהר, 'ומה הוא השלום? שמחבר תרי הפכים, כמו שדרשו רבותינו..."עשה שלום במרומיו", כי זה המלאך מאש, וזה ממים, שהם תרי הפכים, כי המים מכבה אש, והקב"ה עושה שלום ביניהם ומחברם יחד'. (לקוטי מהר"ן פ')

סיפור מיתת המלכים נחשב בקבלה משל ל'שבירת הכלים'. שבירת הכלים בקוסמולוגיה הקבלית מתארת מציאות בהתהוות, מציאות של שבר שנוצר מתוך חסר ומתוך אי-היכולת של הכלים להכיל את האור והשפע האלוהי. לפיכך הפתרון המוצע בסד"צ הוא יצירת איזון, וממנו אפשר ללמוד על חשיבות ההכלה והאיזון ביהדות.

רב יעקב נגן הוא ר"ם בישיבת הסדר עתנאיל. לאתר שלו: www.yakovnagnen.com