פרשת ויחי: וַיִּקְרְבוּ יְמֵי יִשְׂרָאֵל לָמוּת

(כח) וַיְחִי יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה וַיְהִי יְמֵי יַעֲקֹב שְׁנֵי חַיָּיו שֶׁבַע שָׁנִים וְאַרְבָּעִים וּמְאַת שָׁנָה:

(כט) וַיִּקְרְבוּ יְמֵי יִשְׂרָאֵל לָמוּת וַיִּקְרָא לִבְנוֹ לְיוֹסֵף וַיֹּאמֶר לוֹ אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ שִׂים נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי וְעָשִׂיתָ עִמָּדִי חֶסֶד וֶאֱמֶת אַל נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם:

(ל) וְשָׁכַבְתִּי עִם אֲבֹתַי וּנְשָׂאתַנִי מִמִּצְרַיִם וּקְבַרְתַּנִי בִּקְבֻרָתָם וַיֹּאמַר אָנֹכִי אֶעֱשֶׂה כִדְבָרֶךָ:

(לא) וַיֹּאמֶר הִשָּׁבְעָה לִי וַיִּשָּׁבַע לוֹ וַיִּשְׁתַּחוּ יִשְׂרָאֵל עַל רֹאשׁ הַמִּטָּה:  (פרק מז)

 

לעילוי נשמת חותני- גבריאל שליכטר ז"ל
שכל ימיו בטח בה' והשתדל בעצמו
ד' בסיוון תרצ"ג – ו' בטבת תש"ף
תנצב"ה

כאשר קרבו ימי יעקב למות הוא קרא לבנו יוסף והשביע אותו שלא יקבור אותו במצרים אלא יעלהו לארץ כנען ויקברהו שם בקבורת אבותיו. הצורך של יעקב לדאוג לכך מעורר שאלה שהעלו חלק מן המפרשים, וכלשונו של אחד מהם: "תימה, למה הוצרך להשביע את יוסף הלא הקב"ה בעצמו הבטיחו דכתיב 'ואנכי אעלך גם עלה'?" (לשון רבי חיים פלטיאל, צרפת-גרמניה, המאה ה-13).

בפרשה הקודמת, פרשת ויגש, קראנו על הבטחת ה' ליעקב בעת ירידתו למצרים: "וַיֹּאמֶר אָנֹכִי הָאֵל אֱלֹהֵי אָבִיךָ אַל תִּירָא מֵרְדָה מִצְרַיְמָה כִּי לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימְךָ שָׁם. אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה וְיוֹסֵף יָשִׁית יָדוֹ עַל עֵינֶיךָ" (מו, ג-ד). ובכן, אם יעקב הובטח מאת ה' על עלייתו ממצרים מה טעם הוא רואה צורך להשביע את יוסף על כך? [אגב, השאלה מבוססת על הנחה שההבטחה "וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה" נוגעת ליעקב עצמו, שה' הבטיח לו שייקבר בארץ, וכך אכן פירשו למשל רש"י, רשב"ם וראב"ע שם; אולם, אפשר לפרש שהבטחת ה' נוגעת לעליית צאצאיו לארץ, כפי שפירש רד"ק שם].   

רבי אברהם סבע בפירושו "צרור המור" (המאות ה-16-15) לא ניסח את העניין כשאלה אבל בדבריו הוא הציע תשובה לשאלה זו. כך כתב:

"והודיענו בזה, שאף על פי שהאדם יבטח בה' וישען בשם אלהיו, יש לו לעשות השתדלות בעניניו, כי בכאן אף על פי שה' אמר לו "אנכי אעלך גם עלֹה", לא רצה לסמוך על הנס, והשביע ליוסף שיעלהו".

השבעה על דבר שהקב"ה הבטיח שיקרה אינה פגם במידת הביטחון אלא אדרבה השתדלות נצרכת. יעקב בטח בה' ונשען בשם אלהיו (מליצה על פי ישעיהו נ, י) שהבטיחוֹ שיעלה אותו ממצרים, ובכל זאת "לא רצה לסמוך על הנס, והשביע ליוסף שיעלהו".    

צרור המור אף מציע שדרך פעולה זו למד יעקב מדברי הקב"ה אליו. כך הוא ממשיך וכותב:

"ואולי למד זה מדברי ה' שאמר לו "ויוסף ישית ידו על עיניך", לרמוז לו שלא יעלהו ה' בעמוד ענן, אלא על ידי יוסף שישׂים ידו ועזרו, ויהיה לו לעיניים להעלותו אל הארץ ההיא".

בהמשך להבטחה "וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה" הבטיח ה' ליעקב "וְיוֹסֵף יָשִׁית יָדוֹ עַל עֵינֶיךָ". צרור המור מציע שייתכן שיש בכך רמז ליעקב "שלא יעלהו ה' בעמוד ענן", העלייה לארץ לא תהיה בדרך נס, אלא בדרך הטבע "על ידי יוסף שישׂים ידו ועזרו, ויהיה לו לעיניים להעלותו אל הארץ ההיא". אמנם המשמעות הפשוטה של הביטוי "וְיוֹסֵף יָשִׁית יָדוֹ עַל עֵינֶיךָ", לדעת צרור המור (ופרשנים נוספים כמו ראב"ע למשל), קשורה לעצימת עיניו של יעקב במותו (ראו בפירושו שם), אבל הוא רואה בביטוי זה רמז להושטת עזרה וסיוע מצד יוסף בנוגע לעלייה לארץ. לכן קרא יעקב ליוסף וציווהו לשאת אותו ממצרים ולקבור אותו בקברי אבותיו.

בכל אופן, התנהלותו של יעקב מלמדת על הצורך בהשתדלות גם כאשר יש הבטחה אלוקית. כאמור, יתכן שיעקב למד לפעול כך מדברי ה' אליו.

בשולי הדברים יש לציין שכבר חז"ל התלבטו בשאלה מדוע יעקב קרא דווקא ליוסף (ראו בראשית רבה פרשה צו, ה: "למה לא קרא לא לראובן ולא ליהודה, וראובן הוא הבכור ויהודה הוא המלך, והניחן וקרא ליוסף?"), ובדברי צרור המור על הרמז שבדברי ה' "וְיוֹסֵף יָשִׁית יָדוֹ עַל עֵינֶיךָ" יש תשובה גם לשאלה זו.

עוד יש לציין, שקשר בין הציווי ליוסף בפרשתנו לדברי ה' בפרשת ויגש "וְיוֹסֵף יָשִׁית יָדוֹ עַל עֵינֶיךָ" יש בדברי חזקוני (המאה ה-13) שכתב: "ויקרא לבנו ליוסף. לפי שאמר לו הקדוש ברוך הוא בירידתו למצרים 'ויוסף ישית ידו על עיניך' קְרָאוֹ עתה".