סיומו של ספר בראשית, "ספר הישר", מסיים פרק חשוב בדברי ימי ישראל. דור ה"אבות", הפרטים הבודדים, ואפילו ה"משפחה", מפנים את מקומם ל"עם". היחידים הופכים ליחידה אחת גדולה, בעלת יעד וייעוד.
פרשת ויחי, החותמת את הספר, מבטאת את המורכבות של העם היהודי לדורותיו. לכל "שבט" ייחוד משלו. דגל משלו, נשיא משלו. לא רק "שבת אחים" אלא גם "שבט אחים גם יחד".
כל אחד מהשבטים זוכה לברכה אחרת, המבטאת את ייחודו. יעקב אבינו מכנס בפעם האחרונה את ילדיו. כשהם ניצבים מסביב למיטתו, הוא נושא באוזניהם פרק שירה מופלא, שירה שעיניה נשואות גם אל העבר אך פניה צופות עתיד. באמצעותה, מבקש יעקב אבינו להעביר לבניו מסר אחרון.
מן הסתם, באותם רגעים מרגשים, עברו לפניו ביעף תולדות חייו. ואיזה חיים! כבר משעת הלידה נאלץ להיאבק עם עשו, אחיו הבכור, מאבק שיציב אותו לימים הן בסכנת חיים, הן בעמדת התגוננות מתמדת, נתון לשנאה מתמדת, מרגיש צורך ל"התנצל" על הצלחותיו ועל עצם קיומו.
יעקב מכיר בשונותם של הבנים. לכל אחד הוא מעניק ברכה מיוחדת. אך יש לו רק בקשה אחת מהם, בקשה צנועה: "אל נא תקברוני במצרים".
בעל מדרש הגדול, ראה בציווי זה מקור לאחד הדינים השגורים בתורת הירושה במשפט העברי: "מצווה לקיים דברי המת" (גיטין יד, ע"ב). כלל זה נראה כסותר לכאורה את דיני הירושה בתורה, שלכאורה, אינם מותירים למצווה מרחב גדול, ועזבונו צריך להתחלק לפי דין תורה. וכבר כתב בעניין זה רבנו משה בן מיימון-הרמב"ם: "אין אדם יכול להוריש למי שאינו ראוי ליורשו, ולא לעקור הירושה מן היורש, אף על פי שזה ממון הוא, לפי שנאמר בפרשת נחלות "והייתה לבני ישראל לחוקת משפט" ואין התנאי מועיל בה" (נחלות ו, א).
למרות זאת, יצרו חכמי ההלכה במהלך הדורות מנגנונים שונים שמאפשרים לאדם לצוות את רכושו לאשר ישר בעיניו. כך, למשל, באמצעות ההליך המשפטי של הקנאת מתנה מחיים - "מהיום ולאחר מיתה", וכך באמצעות "שטר חצי זכר" - הסכם וולונטרי שהביא, בדרך יצירתית למדי, למניעת תוצאה שיהא בה משום קיפוחן של הנשים, שלפי דין תורה אינן יורשות דבר.
אכו, מעבר לשאלה הפורמלית של הבנת ה"מצווה לקיים את דברי המת", טמון בסוגיה זו מפתח מרתק להבנת מערכות היחסים שבין הורים וילדיהם, הן במישור הפסיכולוגי, הן במישור החינוכי והחברתי.
עיון מדוקדק בפרשתנו מעלה שברגעיו האחרונים טורח יעקב אבינו להזכיר לבניו: יש לכם רק בית אחד אמיתי: ארץ ישראל. והיו שדקדקו כך מלשון הפסוק: "ויקרבו ימי ישראל למות", כביכול חש יעקב ש"ישראל", עם ישראל, הולך ח"ו ל"מות" בתוך הגלות, להיטמע בגילולי מצרים. לפיכך הוא מזהיר את יוסף ואת בניו אחריו, שיקברוהו בארץ ישראל. "עם ישראל חי" רק כאשר יֵדע אל נכון מהו ביתו האמיתי, ולא יתפתה ל"היקבר" באדמת "מצרים", להיטמע בתרבויות אחרות שאולי נוחות מאד מבחינה חברתית וכלכלית, אך אינן ביתו האמיתי.
כמה מן הפרשנים מצאו רמז נוסף בציוויו האחרון של יעקב, שמדגיש כל העת, ובלשון רבים: "האספו... הקבצו", לאמור: עם ישראל יוכל לשרוד רק אם יישאר מאוחד. יעקב אבינו מורנו שאין לטשטש את ההבדלים בין ה"שבטים" השונים, אך עם זאת עליהם לשמור כל העת על הבסיס המשותף, על הערכים המשותפים שמאחדים ומלכדים אותם.
אידיאל זה בא לביטוי גם בחזון שלעתיד לבוא, בשוב ה את שיבת ציון, כשישובו בני ישראל לארצם. לכל שבט תהיה נחלה משלו. "ולא תסב נחלה ממטה אל מטה". ועם זאת, "ירושלים לא נתחלקה לשבטים", וגם התורה שציווה לנו משה, "מורשה קהלת יעקב" היא, שייכת לכל. יש ערכים שאינם ניתנים לחלוקה אלא כל ישראל יש להם חלק בהם.
המאמר מתפרסם בעלון השבת "שבתון"