בתור חוזר בתשובה (מה, כבר 25 שנה זה עדיין נקרא?), אני מוצא את עצמי לפעמים מביט מבחוץ על החברה שלנו, בה לא גדלתי וחונכתי. אני מאמין שזה בריא לכולם. לא פעם, אני מתפלא מהמלמולים העולים תדירות על דל שפתינו, במחוזותינו הדתיים. כמעט בכל הזדמנות אפשרית, אנו פוצחים במלמול מתאים. אני אומר מלמול כי כך זה נראה לעין בלתי מזוינת. קמים בבוקר - וממלמלים, שותים קפה וממלמלים, מתפללים ביחד ואז זו חגיגת מלמולים משותפת וחברתית, נוסעים וממלמלים, הולכים לישון - ממלמלים. נולדים בתוך מלמול, מתבגרים, מתחתנים - כל זה בליווי מלמולים מתאימים וידועים. בכלל, חוצן (ו/או תל אביב מצוי) יכול לראות בנו היהודים הנקראים דתיים זן מאוד מיוחד של אדם - "היהודי המלמל", ניתן לקרוא לו.
רגע לפני שנהפוך להיות נושא המחקר הבא של נשיונל ג'אוגרפיק - בואו ננסה להבין מה פשר המלמול הכמעט בלתי פוסק זה שנותן קצב לכל שלבי החיים שלנו. בעברית קוראים לזה תפילה - ועיקר התפילה הוא הברכה: מין משפט קסם כזה שמייחסים לו המון חשיבות. ובכן, הפרשה שלנו גדושה בברכות שכאלה: זו שיעקב קיבל, הברכה שהוא מעניק לאפרים ומנשה ואלה שהוא מחלק ל-12 השבטים. אז מה כל כך חשוב בברכה שחצי מהפרשה מוקדשת לה ושהיא מהווה מרכיב חשוב ביותר בחיינו?
דבר ראשון, בואו נזכור שהתורה רואה בדיבור כוח עצום - הרבה מעבר ל"סתם מילים": העולם נברא בעשרה מאמרות ועם ישראל נצטווה בעשר הדברות. הדיבור שלנו הוא כוח שבו שיתף אותנו הבורא, ומאפיין את המין האנושי בלבד. כל מילה שלנו היא בעצם השאלה מכוחו של ריבונו של עולם. אם כן מובנת אמרת הגמרא (בבא מציעא צ:): "עקימת שפתיו הוי מעשה". הדיבור הוא כוח מעשי ואין לזלזל בעוצמתו.
בנוסף, נשים לב שהמילה "בְּרָכָה" קרובה למילה "בְּרֵכָה", לרמוז על כך שבְּרָכָה היא פניה אל מקור השפע בעולם ואל מאגר הברכות הקיומי. כשאנו מברכים, אנחנו מצביעים לעבר השורש של כל המציאות, ומקשרים אותה אל מקורה הבלתי מוגבל - מלמטה למעלה.
המילה "בְּרָכָה" קשורה גם למילה "בֶּרֶךְ". מפרק זה מיועד לאפשר לנו להתכופף, להוריד את גופנו עד הרצפה. דמיינו לרגע את עצמכם בלי בֶּרֶךְ חלילה: הרגל הישרה לא מאפשרת להתקרב אל האדמה בקלות. אם כן, זו תכונה נוספת של הבְּרָכָה: הורדת השפע מבריכת השפע העליון עד אלינו, עד העולם המוגבל והגשמי - מלמעלה למטה.
יוצא מכך שהבְּרָכָה היא אקט של יצירת קשר בין המציאות שלנו אל מעבר לה, אל מקורה - כדי "לשאוב" משם תוספת שפע. זו תופעה שמזכירה את ה"הַבְרָכָה" - הפעולה בה החקלאי לוקח עלה מגפן קיים, ומשריש אותו אל תוך האדמה על מנת ליצור גפן חדש.
בקלות אנחנו יכולים לראות את המהלך הזה כנחלת הצדיקים בלבד - דוגמת יעקב אע"ה שמסוגל לזהות בכל אחד מהבנים שלו את "שורש נשמתו" (וַיְבָרֶךְ אוֹתָם אִישׁ אֲשֶׁר כְּבִרְכָתוֹ בֵּרַךְ אֹתָם") , ויודע למסור בכמה משפטים את המהות הזו לשבט הספציפי כדי שהוא יברך את קיומו ואת קיום העולם בתוספת ברכה והצלחה. אבל זו טעות חמורה - כי כוח זה הוא למעשה נחלת כל אחד ואחת מאיתנו, כמאמר חז"ל במסכת מגילה: "אל תהי ברכת הדיוט קלה בעיניך."
גם אנחנו ההדיוטות (ויתכן להוסיף האידיוטים למחצה, יש להודות) חייבים להכיר את המתנה הזו שהתברכנו בה: דרך הברכה, אנחנו קושרים את החיים שלנו לשורשם ולמשמעותם - כדי להביא תוספת שפע עלינו ועל המציאות הסובבת אותנו. לפעמים כמה מילים כנות בלי נוסחה פורמאלית יכולות לחולל פלאים ולהרעיף שפע של ברכה על בן או בת הזוג, על הילד או הילדה, על הקרוב או החבר. כן, אפילו מבט מלא באהבה יכול להוות ברכה של ממש.
תנסו את זה בבית - זה עובד!
הכותב הינו מאמן אישי וזוגי ליצירת שינוי משמעותי, מטפל בדמיון נובע, מרצה ומנחה סדנאות