[embed]http://video.jew2go.co.il/Kipa/yakovNagan/050112.flv[/embed]
וַיִּקְרְבוּ יְמֵי יִשְׂרָאֵל לָמוּת (בראשית מז, כט)
כל מפגש עם המוות מעצים אצלנו את תחושת נצחיותו של המוות מצד אחד וארעיותם וסופיותם של החיים מצד אחר. תחושות אלו מולידות את תחושת הזלזול בהבלי העולם הזה, מתוך הבנה שאפשר שחיי העולם הזה אינם אלא קרש קפיצה אל החיים האמתיים, החיים שלאחר המוות.
בפירוש הזוהר לפרשת ויחי, אגב העיסוק במות יעקב אבינו, הזוהר הקדוש חושף לפנינו את סוד חיי הנצח. אך ראו זה פלא, לפי הזוהר חיי הנצח מושגים מתוך החיים בעולם הזה דווקא. אל חשש, אין לצפות שלזוהר קסם דוגמת אבן החכמים שבכוחה להגדיל את מספר שנותנו בעולם הזה כפי שנמצא בספרי הארי פוטר. ממילא לדעת הזוהר הארכת תוחלת החיים אינה מסייעת להתגבר על המוות, שהרי לפי הזוהר אפילו היה אדם חי אלף שנה, עדיין בהגיעו אל יום מותו ידמה שלא חי אלא יום אחד בלבד (זוהר ויחי א:רכג ע"ב). החידוש של הזוהר הוא שאת חיי הנצח אדם יכול להשיג בתקופת היותו על פני האדמה דווקא, ושהם נגזרים לא מתוך זמן מחייתו של אדם על פני האדמה אלא מהדרך שהוא חי בה. נעיין בדברים:
אמר רבי יוסי...לא כתיב "ויקרב יום ישראל למות" אלא "ימי". וכי בכמה ימים מת אדם? הרי בשעה אחת, ברגע אחת, אדם מת ויצא מן העולם. אלא כך למדנו: כאשר הקב"ה רצה להחזיר אליו את הרוח, כל הימים שהאדם חי בזה העולם נפקדים לפניו...אשרי האדם שימיו מתקרבין לפני המלך בלי בושה ולא נדחה יום מהם החוצה (ויחי א:רכא ע"ב - רכב ע"א תרגום)
הזוהר פותח בשאלה מדוע כתוב 'ימי' בלשון רבים ולא 'יום', שהרי רגע המוות הוא ביום אחד בלבד, ומתרץ שאין הפסוק עוסק בתאריך המוות אלא במתרחש בשעת המוות (המתוארת בעדינות בזוהר כשעה שבה אלוהים מחזיר אליו את רוחו של האדם). כאשר אדם מת ועולה לשמים, כל יום ויום מימי חייו עולה עמו. משמעות הדבר היא שהימים שחיינו על פני האדמה - לטוב או לרע - לא חלפו ונעלמו כפי שרגילים היינו לחשוב, אלא כל יום ויום והתוכן המיוחד שהעניק לו האדם מלווה את האדם לנצח. במידה מסוימת נראה שגם בחיי העולם הזה תפיסה זו באה לידי מימוש. כל אחד ואחד הוא מי שהוא בזכות סיפור חייו ובזכות החוויות שחווה בעבר ובזכות בחירותיו ומעשיו, וממילא, גם אם אדם אינו זוכר את שארע לו בעבר או שאינו מודע למתרחש בחייו, עדיין הדברים טמונים ורשומים בגופו ובנפשו. אולם בזוהר אין הדבר בגדר תובנה פסיכולוגית כי אם למעלה מזה. לימים יש משמעות קיומית וממשית, ובהמשך הזוהר אף מגדיר את היחס שבין הימים האלה לזהות האדם. אך קודם שנפנה להבין את דברי הזוהר נברר את הבסיס לדבריו. לפי היהדות, לכל אדם יש נשמה והיא מהותו הפנימית. הנשמה נצחית וקיימת עוד בטרם האדם נולד וממשיכה להתקיים גם אחרי מותו. בהקשר זה מתאים להביא את דבריה של מרי רסל , שהתבוננות בגוויה של אדם מת וחוויית את הריקנות שבה, הן ההוכחה הטובה ביותר לקיום הנשמה בבן אדם חי.
הזוהר אפוא מנסה להבין את משמעות תקופת שהותה של הנשמה בעולם הזה, כלומר את ההבדל בין מצב הנשמה לפני הלידה למצבה לאחר המוות. במילים אחרות הזוהר מנסה להבין את משמעות החיים. בתפיסות הרווחות התשובה מתמצית בשכר ועונש, כלומר אדם שבחר בעולם הזה בטוב יזכה לשכר ואילו אדם שבחר ברע ייענש. התפיסה שהזוהר מציע קיומית וממשית הרבה יותר. הימים שאדם חי הופכים להיות 'לבוש' נצחי לנשמתו. פירוש הדבר הוא שאמנם הנשמה היא המהות הפנימית, אולם החיים בעולם הזה הם הביטוי המעשי שלה. לכן החיים משולים ל'לבוש', שדרך הלבוש האדם מבטא את עצמו. תפיסת הזוהר היא שאחרי שהגוף נעלם, נוספת לנשמה הזהות הרוחנית שיצר האדם לעצמו במהלך חייו בעולם הזה. עולה מכאן שהחיים בעולם הזה נצחיים במובן זה שחיי האדם מורכבים מסך כל ימי חייו, והם מלווים אותו לנצח נצחים. הגוף נעלם, אבל זהותו של האדם נקבעת מתוך מהותו הפנימית ומהדרך שבה חי את חייו.
נראה אפוא שלזוהר תשובה חדשה לשאלה המטרידה מיהו האדם, מי אני. יש שהיו עונים גוף ונשמה, ומשום שגוף ארעי ממילא הזהות האמתית של האדם היא הנשמה, וכאמור יש תפיסות רוחניות - בעיקר במזרח - שמנסות להשתחרר מהעולם ומהחומריות ולהגיע לנשמה הפנימית. הטענה כאן על בסיס הזוהר היא שאין מהות האדם שילוב של נשמה וגוף אלא נשמה וחיי האדם. לכן הגוף נעלם, אבל החיים - במובן שדיברנו עליו לעיל - קיימים לעד.
תפיסה זו של החיים שלאחר המוות מחזירה אותנו לשילוב שבין להיות לבין לעשות - כאשר את היסוד של 'להיות' מייצגת הנשמה, ההוויה הפנימית, ואילו 'לעשות' הוא סיפור החיים של האדם. תובנה זו מסייעת לנו ליישב פרדוקס במשנה בפרקי אבות:
רבי יעקב אומר העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא התקן עצמך בפרוזדור כדי שתכנס לטרקלין: הוא היה אומר יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא ויפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה (אבות ד, טז- יז)
בתחילת המשנה נראה שרבי יעקב רוצה לשלול את המשמעות הקיומית של החיים; העולם הזה הוא רק אמצעי למשמעות האמתית שמצויה בעתיד, בעולם הבא, שהרי אפילו שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא יפה מכל חיי עולם הזה. ואולם מיד אחר כך הוא אומר שהפרוזדור למעשה חשוב יותר מהטרקלין, 'יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי עולם הבא'.
אלא שלדעת רבי יעקב, אף שמהיבטים מסוימים ההוויה בעולם הבא נעלית יותר, הרי שבעולם הזה יש מה שאין בעולם הבא - היכולת לעשות. רק מתוך העשייה אדם יכול להשתנות, וליכולת הזאת יש השלכות על זהותו הנצחית של האדם.
תפיסה שמעניקה ממשות ליום היא תפיסה תובענית מאוד. היא דורשת מהאדם אחריות לחיות כל יום בחייו במדויק, באופן שיהיה בו תוכן חיובי ולא סתמי. את סכנת ההחמצה מתאר הזוהר באופן ציורי מאוד:
בכל יום ויום יוצא כרוז ומכריז ואין מי ששם לב. למדנו זה הימים של האדם, באותו היום שהוא יוצא לעולם כולם קיימים והם הולכים ומשוטטים בעולם ויורדים ומזהירים את האדם, כל יום ויום בנפרד. וכאשר אותו היום בא ומזהיר את האדם (ובכל זאת), באותו היום הוא חוטא, היום עולה בבושה ומעיד עדות (זוהר ויחי רכד ע"א. תרגום).
לדעת הזוהר לא רק שבכל יום יוצא כרוז, אלא היום עצמו הוא הכרוז. כלומר כל יום הוא פונטניאל שאפשר לממש. היום מזהיר את האדם לחיות אותו נכון, לעתים האדם אינו שם לב ומחמיץ את הפוטנציאל הטמון באותו היום.
הסרט 'לקום אתמול בבוקר' מספר על אדם שבכל יום קם לאותו יום שלכאורה הוא סיים. הוא אינו מצליח להתקדם ליום המחר אלא נדון לחיות שוב ושוב את אותו היום, עד שהוא לומד לחיותו נכון. לצערנו, בחיים האמתיים אין לנו עוד הזדמנות, וכל יום הוא הזדמנות מיוחדת שאפשר להחמיץ או לממש.
הזוהר בהמשך דורש את הפסוק על אדם וחוה בגן עדן ' וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם' (בראשית ג, ז) שהיו ערומים משום שכבר ביומם הראשון בעולם הספיקו לחטוא באכילה מעץ הדעת, ומשום כך, על פי תפיסת הזוהר, לא היה להם מה ללבוש ולפיכך היו 'ערומים'. לעומת זאת את הפסוק על אברהם אבינו שהיה 'זָקֵן בָּא בַּיָּמִים' (בראשית כד, א) הזוהר דורש שזכה אברהם שהימים ילוו אותו.
אם כן, הזוהר מלמד אותנו מהם חיי הנצח ומדריך אותנו כיצד לעצב את חיי הנצח. רק בעולם הזה ניתנה לנו הזכות והחובה לעצב את זהותנו. הזהות מורכב ממכלול הוויית החיים שלנו ואילו המוות מקבע אותה לנצח, וממילא מעניק משמעות נצחית לכל אחד מהימים שבהם נבנתה זהותנו.
רב יעקב נגן הוא ר"ם בישיבת עתניאל. לאתר שלו: www.yakovnagen.com