כאשר אנו מתבוננים בסיומה של פרשת ויחי המהווה את סיומו של ספר בראשית כולו, עולות לפנינו שתי תהיות עיקריות:
אנו יודעים שסיומו של ספר (או גם של עניין, כמו סיום של קטע בעולים לתורה) צריך להיות מסיים בטוב. והרי סיומו של הספר הוא שלאחר פטירתו של יוסף "ויישם בארון במצרים" ואנו צריכים להבין היאך זהו דבר טוב. זאת ועוד, הרי בתחילת פרשת שמות מוזכר מותם של יוסף ואחיו וא"כ ראוי היה להתייחס לפטירתו שם ולסיים הספר ב"גם בני מכיר בן מנשה יולדו על ברכי יוסף" וכד שנראית לנו תמונה הרבה יותר נעימה.
דבר שני שמלמדים אותנו חז"ל הוא שסיומו של ספר מתקשר לתחילתו ושישנה נק משותפת ומשתפת בין תחילת כל ספר לסיומו כנאמר "נעוץ סופו בתחילתו". ואין זאת רק בקשר חיצוני ומקרי, כי אם קשר תוכני בנק עיקרית הכוללת כל הספר.
צריכים אנו לעיין כיצד עניין "ויישם בארון במצרים" הוא דבר טוב, וכיצד מתקשר סופו של הספר לתחילתו ובכך מרומז תוכנו של ספר בראשית הנקרא ספר הישר (על שום האבות שנקראו ישרים) בתחילתו ב"בראשית ברא" ועד לסיומו ב"ויישם בארון במצרים".
בכדי להבין זאת עלינו לבאר את תכנו ומשמעו של פירושו של רש"י על הפס הראשון שבתורה באמרו: "לא היה צריך להתחיל את התורה אלא בהחודש הזה לכם ... מה טעם פתח בבראשית? משום כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גויים. שאם יאמרו אומות העולם לישראל לסטים אתם שכבשתם...ונתנה לנו". ועלינו תחילה לשרש תפיסה כאילו שבשביל אומות העולם הוכנסו כל הפס שמ"בראשית ברא" ועד ל"החודש הזה לכם", כי מה לנו שאומות העולם לא מאמינים בכדי לשנות תג אחד שבתורה? ולא עוד, אלא וכי זה שזה כתוב בתורה משנה כי הוא זה לאומות העולם?
אלא צריך להבין שהדבר נכתב בראש ובראשונה בשביל ישראל עצמם, שצריכים להאמין בזה בכדי שיוכלו לעמוד כנגד אומות העולם (שהרי אם ישראל אינם מאמינים בזכותם המלאה על הארץ, ודאי הוא שהאומות לא יאמינו, ולא משנה מה וכמה חזק נאמר זאת!).
טענתם של אומות העולם היא לא על כך שאנו יושבים בא"י, כי אם על כך שכבשנו את הארץ!!! עצם הטענה היא על הכיבוש שאין זו דרך המתאימה לישראל הצריכים להמתין בצורה פאסיבית שהקב"ה יתן להם את הארץ כדעתם (אכן זו טענה שנשמעת לא רק מפי גויים אלא יש גם מישראל שעלולים לחשוב כך). אולם טענתם אינה רק על זה, אלא על כך שמצטמצמים ישראל בארץ בגשמיות, שהרי כל עניינם של ישראל הוא עבודת השם, ולכן טוענים האומות, אין צורך בארץ מסויימת וספציפית, כי גם בכל מקום אשר ישב שם.(זו בדיוק היתה עמדתם של המרגלים תחת השפעתם של הערב רב שלא היו מצאצאי השבטים וקיבלו את תורת משה אבל לא היה להם הקישור הטבעי לארץ ישראל).
והיות ישראל לעם הוא שלא כמו כל האומות הנהיים לעם ביושבם בטריטוריה מסויימת אחת, כי אם בשל בחירת הקב"ה בהם וקבלתם התורה. על כן טענתם היא שבכך שישראל באים להתיישב בארץ היא גזל!
על כך בא המענה "כח מעשי והגיד לעמו לתת להם נחלת גויים", שאצל עם ישראל ארץ ישראל אינה עניין גשמי גרידא או לשם יצירתם כעם (כאמור בצדק למעלה), אלא זהו חלק ועיקר אינטגראלי בעבודתם את הקב"ה, לגלות בארץ כח מעשיו של הקב"ה. שתפקידו של ישראל להקים לקב"ה דירה בתחתונים, שתשרה שכינתו בארציות עולם הזה, ויתעלה לקדושתו ע"י תורה ומצוות מעשיות הנעשות בארץ דוקא (וקשורות לרוב לארץ ישראל עצמה).
על כן תחילתה של התורה בבראשית, בבריאת העולם, כי יסוד התורה הוא כיבוש העולם בקדושה על ידה, להעשותו דירה לו בתחתונים.
לפיכך זוהי טענתם של אומות העולם בכללותם (שלא אומר רש"י שיפנו רק 7 עממין אלא האומות עצמן), כיון ששייך לכל הארצות, שהרי עניינה של התורה לפעול בארציות וגשמיות כל העולם, בכך שפועלים ישראל להוצאת ניצוצות הקדושה המפוזרות בכל העולם בין הגויים. ולהפוך את כל הארצות למקום בו שורה שכינתו של הקב"ה.
מכאן ניתן לבאר את חלוקת הספרים כפי שהם, שבפשטות בספר בראשית מסודרים תולדות האבות והשבטים, כלומר הכנת יצירת עם ישראל, ואילו בספר שמות הוא ספר הגלות והגאולה ונתינת התורה.
משום שסיפור לידת עם ישראל מתחיל שלא במתן תורה אלא בנחלת גויים שבגלות מצרים של הירידה למצרים של האחים ויוסף. כיון שתכלית התורה היא הבירור שצריך להעשות בעולם לתת להם נחלת גויים, גם ההכנה למתן תורה בעצמו הוא בכך בעבודה בגלות במצרים, והוצאתם משם איתם. ולכן מתחילה הגלות מפטירת יוסף שהיא לשם גלות ממש .
כיון שתכלית התורה היא הבירור בין טוב לרע ובין החיים למוות, הבירור הזה חייב להעשות בסידורי חיים ארציים על ידי ייסודה של חברה לכל דבר הפועלת מתוך דאגה להצלחת האחווה בין אדם לחברו. היות שכן, חברה זו צריכה ארץ המתאימה לייעודה. מדוע ארץ זו דווקא? אותה שאלה היה אפשר לשאול בכל מקרה ולכן אין זו שאלה של ממש. העיקר הוא שהקב"ה שודאי יודע את התשובה קבע שזו תהיה הארץ אשר הוא נותן לבני ישראל. ובני ישראל צריכים ללמוד איך לקבל אותה. על זה כתוב בתורה "מלאו את הארץ וכבשוה".
התורה מדגישה שלידת יוסף היתה בשביל יעקב הסימן שהגיע הזמן לחזור הביתה. ישנה אם כן מין סתירה בין המהות הזהותית של יוסף הקשורה קשר אדוק עם ארץ ישראל עם מגמתו לצאת לחוץ לארץ. כאילו רצה להרחיב את גבולות ארץ ישראל לעולם כולו... למעשה, כפי שהשבטים נולדו בחוץ לארץ, גם עם ישראל היה צריך להיווצר בחוץ לארץ כדי שהמימד הייחודי, הסגולי, הקדושה המפרישה אותו כביכול מיתר האנושות, יהיה בלול מהזיקה לאנושות כולה. לכן מסתיימת הפרשה בהודאתו ש"פקוד יפקוד א אתכם והעליתם את עצמותי מזה". לומר שהמטרה של הנסיעה היא החזרה למקור ולשורשים תוך כדי החזרת הערכים המפוזרים אל חיק הקדושה.
והושם בארון במצרים. ארונו של יוסף קודם לארון הברית. וכמו שמשיחיותו של יוסף קודמת למשיחיות בן דוד ומכינה אותה, כך קיום התורה של יוסף בדרכי העולם הזה מכינה את קיום התורה המביאה לעולם הבא ושני הארונות היו הולכים במדבר זה בצד זה כי יוסף הצדיק השוכב בארון המת קיים את דברי הברית המונחים בארונו של חי העולמים.
לרפואת אימי מורתי, מרת חיה רות בת דינה בתוך שאר חולי עמו ישראל!