יהודה ניגש אל יוסף, ומדבר אליו דברים עצורים אציליים ונוקבים. מטרתו היא לשנות את עמדתו של יוסף הרוצה להשאיר את בנימין במצרים, ולתת ליתר האחים לשוב אל אביהם לכנען. בשיאם של דבריו אומר יהודה:
וְעַתָּה כְּבֹאִי אֶל-עַבְדְּךָ אָבִי וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתָּנוּ וְנַפְשׁוֹ קְשׁוּרָה בְנַפְשׁוֹ.
תיאור הקשר החזק בין יעקב ובין בנימין, אמור להורות על ההשלכות שתהיינה להפרדה ביניהם:
וְהָיָה כִּרְאוֹתוֹ כִּי-אֵין הַנַּעַר וָמֵת וְהוֹרִידוּ עֲבָדֶיךָ אֶת-שֵׂיבַת עַבְדְּךָ אָבִינוּ בְּיָגוֹן שְׁאֹלָה.
בואו ונתבונן בשאלה, האם היה כאן תרגיל רטורי, או שבאמת יש קשר חזק כל כך בין יעקב ובין בנימין. האם הפרדת שמעון מיעקב פחות חמורה? האם הקשר עם בנימין הוא מפאת אישיותו או שמא רק מפני שהוא הצעיר? האם יעקב קשור אליו או שמא נפשו קשורה לנפש רחל אמו ולא הוא - בנימין - עומד במוקד הקשר?
אנו - לומדי התורה - אין לנו אלא את אשר סופר לנו. אם היו רבדים לקשר שלא תוארו בתורה, הם אינם נגישים לנו. לכן דרכנו תהיה לבחון את המופעים של הקשר המתוארים בתורה, לבחון האם הם מורים כי אכן נפש יעקב קשורה בנפש בנימין. ראשית, בואו ונתבונן בדברי יעקב לבניו בשיחות שקדמו להחלטה להביא את בנימין למצרים. שיחות אלה חשובות, מפני שעליהן מבסס יהודה את דבריו. עליהם הוא מבסס את נאומו. יעקב דיבר שלוש פעמים, לכל האחים, לראובן ושוב לאחים בתגובה לדברי יהודה. לכל האחים הוא אמר:
וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יַעֲקֹב אֲבִיהֶם אֹתִי שִׁכַּלְתֶּם יוֹסֵף אֵינֶנּוּ וְשִׁמְעוֹן אֵינֶנּוּ וְאֶת-בִּנְיָמִן תִּקָּחוּ עָלַי הָיוּ כֻלָּנָה.
לראובן:
וַיֹּאמֶר לֹא-יֵרֵד בְּנִי עִמָּכֶם כִּי-אָחִיו מֵת וְהוּא לְבַדּוֹ נִשְׁאָר וּקְרָאָהוּ אָסוֹן בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר תֵּלְכוּ-בָהּ וְהוֹרַדְתֶּם אֶת-שֵׂיבָתִי בְּיָגוֹן שְׁאוֹלָה.
בתגובה לדברי יהודה:
וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל לָמָה הֲרֵעֹתֶם לִי לְהַגִּיד לָאִישׁ הַעוֹד לָכֶם אָח?!
בואו ונערוך תרגיל מחשבתי. נניח שאנחנו לא מכירים את יעקב ואת משפחתו, ובאופן זה נקרא את כל אחד משלושת הפסוקים. להפתעתנו נגלה כי התמונה המשפחתית העולה מכל אחד מהם, איננה אותה תמונה. מהפסוק הראשון עולה תמונה בה כל האחים שווים בעיני יעקב, אובדן יוסף אובדן שמעון ואובדן בנימין שקולים זה לזה. מהפסוק השלישי עולה כי יעקב רואה את בנימין כאח לכל יתר בניו, הוא לא עושה הבחנות ביניהם. הפסוק הראשון והשלישי מצטרפים לתמונה אחת, תמונה שוויונית. אבל הפסוק השני מצייר משפחה אחרת. הקורא פסוק זה ללא ההקשר יכול להתרשם שליעקב יש שני בנים, האחד מת ורק בנימין נותר הבן היחיד. כמובן שמי שמכיר את ההקשר יתקן מיד ויאמר: 'יש לו שני בנים מרחל', ומישהו אולי יוסיף 'מרחל, האישה האהובה'. אבל הדיבר פרץ מליבו של יעקב חד כתער: יש לו רק שני בנים, את האחרים הוא לא 'סופר'. זאת מראה קשה על חדר מחדרי לבו של יעקב, בו יש לו רק שני בנים. והנה יהודה, מרחיב ומעמיק להתבונן דווקא בחדר הזה. ליוסף הוא אומר דבר בשם יעקב שאנחנו הקוראים לא שמענו את יעקב אומר בעצמו:
וַיֹּאמֶר עַבְדְּךָ אָבִי אֵלֵינוּ: אַתֶּם יְדַעְתֶּם כִּי שְׁנַיִם יָלְדָה-לִּי אִשְׁתִּי. וַיֵּצֵא הָאֶחָד מֵאִתִּי וָאֹמַר אַךְ טָרֹף טֹרָף וְלֹא רְאִיתִיו עַד-הֵנָּה. וּלְקַחְתֶּם גַּם-אֶת-זֶה מֵעִם פָּנַי וְקָרָהוּ אָסוֹן וְהוֹרַדְתֶּם אֶת-שֵׂיבָתִי בְּרָעָה שְׁאֹלָה.
מי שמקשיב רק לפסוקים האלה יכול להתרשם שליעקב יש או היתה רק אישה אחת. לאישה הזאת היו שני ילדים, האחד מת ובנימין הוא הבן היחיד שנותר. יהודה מפתח את התמונה השניה - שהיא בוודאי מאוד מכאיבה לו - ומימנה הוא לוקח גם את החשש להורדת שיבתו של יעקב ברעה שאולה שנאמרה בפסוק השני. העולה מכאן הוא שיעקב כאדם מורכב, מכיל בלבו שתי משפחות שונות. באחת - ילדיו מארבע נשותיו הם קבוצת השווים והוא אוהב את כולם באותה מידה. בשנייה - יש לו רק אישה אחת - רחל - יש לו רק שני ילדים, יוסף ובנימין, יוסף מת ולכן יש לו רק בן אחד - בנימין.
בואו ונתבונן בתמונה הזאת, התמונה הקשה. האם ממנה עולה קשר מיוחד בין יעקב לבנימין? אנחנו יודעים ש'ישראל אהב את יוסף מכל בניו', יתרה מזו - הסיבה לכך מתוארת בפרשת וישב - 'כי בן זקונים הוא לו'. מפליא! הרי בן הזקונים הוא בנימין ולא יוסף! האם ייתכן שעד למות יוסף לא 'ספר' יעקב גם את בנימין?! האם ייתכן שהחיבור המיוחד התחיל רק אחרי 'מות' יוסף, ולמעשה בנימין איננו אישיות עצמאית בעיני יעקב אלא ממלא מקום יוסף?! אם כך, הרי התיאור 'ונפשו קשורה בנפשו' איננו מתאים. נפשו של יעקב קשורה לרחל, קשורה ליוסף, ואילו בנימין הוא רק התחליף. אולי תחליף יקר, אבל לא אישיות היכולה להיות קשורה לאישיות אחרת. כנראה שגם זה נכון. גם תמונה שכזאת נמצאת בלבו של יעקב. אבל יש עוד חדר בחדרי נפשו הסבוכה של יעקב, שכדי להיכנס אליו צריך לחזור בציר הזמן אל לידתם של יוסף ושל בנימין.
וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת-רָחֵל וַיִּשְׁמַע אֵלֶיהָ אֱלֹהִים וַיִּפְתַּח אֶת-רַחְמָהּ. וַתַּהַר וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר אָסַף אֱלֹהִים אֶת-חֶרְפָּתִי. וַתִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ יוֹסֵף לֵאמֹר יֹסֵף יְהוָה לִי בֵּן אַחֵר. (בראשית ל')
רחל היתה אמורה לקרוא לבנה 'אסף', שכן זה אשר אמרה: 'אסף אלוהים את חרפתי'. אבל לבסוף היא קראה לו 'יוסף', שם אכזרי שכן הוא לא מתמקד בו אלא בבן הבא אליו היא שואפת בתחרות הכוחנית עם הנשים האחרות. הבן האחר אכן נולד, אבל רחל מתה בלידתה אותו:
וַיְהִי בְּצֵאת נַפְשָׁהּ כִּי מֵתָה וַתִּקְרָא שְׁמוֹ בֶּן-אוֹנִי וְאָבִיו קָרָא-לוֹ בִנְיָמִין. (ל"ה)
ברגעי חייה האחרונים של רחל מתנהל מאבק בינה ובין יעקב על שם הילד. המפרשים נוטים לפרש את השם 'בן אוני' מלשון אנינות, אבלות. על פי קריאה זו רחל המיוסרת נותנת לילד שם המתאר את מצבה, ויעקב מציל אותו משם עגום ונותן לו שם 'חיובי'. אבל לשון התורה מורה אחרת. יעקב בברכתו אומר לראובן:
רְאוּבֵן בְּכֹרִי אַתָּה כֹּחִי וְרֵאשִׁית אוֹנִי יֶתֶר שְׂאֵת וְיֶתֶר עָז.
מכאן ברור ש'אוני' הוא מלשון כוח ולא מלשון אוננות. אלא שאז לא ברור המאבק של יעקב ברחל, הרי הוראת השם 'בנימין' - בן ימין, היד החזקה - קרובה להוראת בן אוני? לכן נראה שהמאבק איננו על תוכן השם, אלא על עצם נתינתו. בנימין הוא הבן היחיד שיעקב מתעקש לקרוא לו בשם ולא משאיר את התפקיד לאם. אולי עם מות רחל הרגיש יעקב שהוא צריך להיות לילד גם אמא, ולכן התעקש למלא את התפקיד האימהי של נתינת השם. אולי לכך כיוון יהודה בדבריו: 'ונפשו קשורה בנפשו'.
קשר בין אנשים הוא מורכב, כצמה מפותלת מחוטים שונים. בנימין הוא גם בן בין כל הבנים, הוא גם אחד משני בני רחל ודווקא זה הפחות אהוב על אביו, הוא גם הבן לו ייחלה אמו על חשבון ראיית אחיו הבכור, והוא גם אחד יחיד ומיוחד לאביו שנקשר אליו בחיבור הקשור לרוב לאם. לא קל להתבונן במארג הסבוך של הקשרים, שכן הוא נושא בתוכו גם מקומות קשים של העדפה של התעלמות, של קנאה. אבל אולי בכך שהתורה מסרה לנו את נפש אבותינו במערומיה, היא העניקה לנו זכות אבות לדעת את אשר מתחולל באמת בנפש האדם ולשרות עמו.
ד"ר משה מאיר, עמית מחקר במכון שלום הרטמן בירושלים