בכל שנה אנו קוראים את פרשיות "מקץ" ו"וייגש" סביב חג החנוכה. בפרשיות אלה אנו עומדים על טיבם המיוחד של יוסף ושל יהודה, על תפקידיהם בהנהגת האומה ועל הכוחות המייחדים כל אחד מהם. כיצד זה מתקשר לחג שזה עתה הסתיים?
על הפסוק בספר בראשית-וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם, אומר המדרש: וחשך זו יוון שהחשיכה עיני ישראל בגזרותיה שהיתה אומרת לישראל כתבו בקרן שור שאין להם חלק בא-להי ישראל. דרך אגב, מיד אח"כ אומר א-לוהים: יהי אור. ידוע מאמרו של אדמו"ר הזקן, שלכאורה אין יתרון לאור על החושך, הרי במקום חשוך שום דבר אינו משתנה במהותו כאשר האור מאיר, רק המתבונן מבחין טוב יותר בין הדברים, ואילו בחושך ישנו הסתר.
בשולחן ערוך ישנה רשימת תאריכים שראוי להתענות בהם, ובין היתר נכתב: "בשמונה בטבת נכתבה התורה יוונית בימי תלמי המלך והיה חשך בעולם שלשה ימים; ובט' בו לא נודע איזו היא הצרה שאירע בו;" כלומר- נקבעה תענית, אך לא ידוע על מה. תמוה ביותר. גם מפרשי השו"ע תמהים על כך, ומזכירים את תאריך פטירתו של עזרא הסופר ביום זה. ויחד עם זאת, הוסיפו שהעניין צריך עיון רב (לשון הט"ז), או מכוון לסוד גדול (ברכי יוסף). יש שניסו לתלות את הסוד שבתאריך ביום הולדתו של אותו האיש. בכל אופן ישנו קשר ברור בין פטירתו של עזרא, שחידש את הברית של ישראל עם הקב"ה והתקין לקרוא בתורה, ובין תרגום התורה ליוונית, כעוד דיסציפלינה אקדמית, מה שהחשיך את העולם.
חג החנוכה נחוג בתקופה הכי חשוכה בשנה, בה הלילות ארוכים ביותר. דווקא אז עם שקיעת החמה, אנו מעלים את האור, חושפים את האור הנסתר דווקא בתוך החשכה. יוון שהחשיכה עיניהם של ישראל ניסתה "לשכחם תורתך" ח.ש.ך ו-ש.כ.ח. ומהי אותה החשכה והשכחה? ביטול מצוות שבת, ראש חודש ומילה- קדושת הזמן, המקום והגוף. התפיסה היוונית מפרידה בין הרציונליזם ובין האמונה, בין השכל והלב, בין החול והקודש, בין הגוף ובין הנשמה, בין הפילוסופיה והמוסר (כמאמרו הידוע של הפרופסור לפילוסופיה- וכי המתמטיקאי הוא משולש?), הם אינם משמידים את השמנים, הם מטמאים אותם, וטומאה כידוע אינה מובנת באופן רציונליסטי, הם גם לא מתנגדים ללימוד תורה (בחוג למקרא או בחוג לתלמוד), אלא שהם מנתקים אותה ממשמעותה הרוחנית והמוסרית.
היהדות, באופן ייחודי, מציגה תפיסה הוליסטית. עולם הפירוד הוא אשליה זמנית, וכשיגיע התיקון השלם - ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד, אז יתגלה שאין פירוד בין החומר ובין הרוח, בין הגוף ובין הנשמה. בית המקדש החומרי יהיה מקום השראת השכינה שממנו השפעת השפע הגשמי והרוחני לעולם. אין כמו הנר לבטא זאת - בהיותו חומר גשמי המשמש כלי לאור רוחני, "נר ה'- נשמת אדם". אם המים הם פשטי התורה (רוב גופנו ועולמנו מורכב מהם), והיין הוא הסוד שבתוך המציאות (נלגם בכמות מדודה), השמן הוא הקדושה שמעל לטבע, (הוא אינו נלגם, אלא נספג במאכל או בפתילה), סוד העלאת השמן בפתילה הוא גילוי הנשמה שנסתרת בגוף, ואשר מחייה אותו.
השמן הוא החכמה, חכמת התורה. בכד החתום בחותמו של הכהן הגדול- לא יכולה הטומאה היוונית לפגוע. בשורש הנשמה- האסתטי והאתי מחוברים, השכל והלב משלימים. בעולם הגלוי אנו פועלים בששה מימדים, כמו בקוביה, והמימד השביעי הוא נקודת הקודש שבטבע, הרי העולם נברא בשבעה ימים, גם במנורת המקדש היו שבעה קנים, אבל בחנוכה - אנו חוגגים שמונה ימים ומדליקים חנוכיה בת שמונה נרות, סוד השמונה הוא הקדושה שמעל לטבע. ברית המילה מתקיימת בגיל שמונה ימים, ובציצית ישנם שמונה חוטים, וגם במקדש עניינים שונים קשורים לשמונה - שמונת בגדי הכהן הגדול, שמונת הכלים ששוררו בהם הלוויים, שמונה ריחות טובים בשמן המשחה ובקטורת, שמונה בדים (בארון, בשולחן, במזבח הזהב ובמזבח העולה), והכינור של ימות המשיח יהיה בן שמונה מיתרים (זה חלק מן הרשימה שמביא רבנו בחיי). שמונה- אותיות נשמה, ואותיות שמן. בשמן נמשח גם מלך המשיח מבית דוד.
אם כך- כיצד מתקשרים ימי החנוכה לפרשיות התורה? גם התורה מכירה בדיכוטומיה היוונית והנוצרית של גוף ורוח, קודש וחול. כבר חז"ל אמרו במס' בבא בתרא: הרוצה שיחכים- ידרים, ושיעשיר- יצפין, וסימנך: שולחן בצפון ומנורה בדרום. כלומר- בית המקדש עצמו מכוון אותנו לשני כיוונים מנוגדים- חומר ורוח. נוסיף לכך את הניגוד הגיאוגרפי שבין יהודה (הדרומי) ויוסף (הצפוני) ונבין קצת ממלחמת האחים שקראנו עליה בפרשיות האחרונות. יוסף כאמור משביר מזון (גשמי וחומרי) לכל האומות, יהודה לעומתו מקים בתי תלמוד והוראה לישראל. משיח בן יוסף נלחם בעשו- עמלק, שמנסה בכל דרך להשכיח מאתנו את ייעודנו, הוא מקים תשתית חמרית ומדינית לגאולה. ומשיח בן דוד אחראי לגאולה הרוחנית כמאמר השיר הידוע- "ישיבות נקים בכל מקום- בעיר ובכפר…"
זהו גם פירוש הגמ' לפסוק: וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם קוֹמְמִיּוּת: בשתי קומות. הסבר לדברים נתן הר' חרל"פ (מי מרום מאמר נ"ה): קדושת ישראל הפנימית מיוחדת ללאה ובניה… רחל היא בחינת הקדושה הנגלית שבישראל, והוא כח ההגנה על הקדושה הפנימית, ובחינה זאת של רחל היא מכניעה את כל הכוחות החיצוניים המתנגדים לקדושה, ומכניעה את כל כוחות הטומאה שבעולם, ואז אפשר לקדושת ישראל הפנימית שתתגלה בקומתה השלמה ובכל מלוא זהרה.
בפרשות שקראנו, ושנסיים לקרוא השבת, מתחוללת הדרמה הגדולה בין שני המלכים ושתי השיטות, בעולם הזה נראה כי מדובר בשני אויבים שלא יצליחו להתקיים זה בצד זה, אך זהו רק מצג שווא, מפני שאי אפשר לזה בלא זה. המהר"ל (גור אריה) מבאר שהחילוק והפירוד הוא רק זמני, אך בעצם ישנה אחדות שלמה שתתבטא בעתיד לבוא, ובשלב הראשון יתקיים האיחוד הפיזי של קיבוץ נדחי ישראל ע"י משיח בן יוסף, תהליך זה נאמר כבר מפי ישעיהו: וְנָשָׂא נֵס לַגּוֹיִם וְאָסַף נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל וּנְפֻצוֹת יְהוּדָה יְקַבֵּץ מֵאַרְבַּע כַּנְפוֹת הָאָרֶץ. ומיד בהמשך תתרחש גם אחדות הלבבות: וְסָרָה קִנְאַת אֶפְרַיִם וְצֹרְרֵי יְהוּדָה יִכָּרֵתוּ אֶפְרַיִם לֹא יְקַנֵּא אֶת יְהוּדָה וִיהוּדָה לֹא יָצֹר אֶת אֶפְרָיִם.
יש נס גם בטבע
בספרו "נצח ישראל" מסביר המהר"ל כי שני האיברים המלכים על הגוף הם- הראש והלב. יהודה הוא הראש ויוסף הוא הלב. מול החומר יש לאומות העולם כח, אך למעלת הנשמה של בן דוד, אין לאומות שליטה, ולכן רק מלכי בית דוד נמשחו בשמן המשחה (שמושחים על הראש). במאמרו "המספד בירושלים" מבאר הרב קוק את סגולותיהם של שני המשיחים בעם ישראל, ומדמה אותם לגוף ונשמה. ובסיום דבריו הוא חותם: כי יסוד הכשר דורו של משיח הוא להשתמש בכל הכוחות היותר גסות לצד הטוב והקדושה היחידית שנתעטרו בה ישראל. בהפטרת פרשת וייגש מתנבא יחזקאל על חזון העצמות היבשות, שיחיו מחדש ויקובצו אל ארץ ישראל, ולאחריו יחבר ה' את עץ יהודה ועץ אפרים לגזע אחד "וְעָשִׂיתִי אֹתָם לְגוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ בְּהָרֵי יִשְׂרָאֵל וּמֶלֶךְ אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּם לְמֶלֶךְ וְלֹא יִהְיוּ עוֹד לִשְׁנֵי גוֹיִם וְלֹא יֵחָצוּ עוֹד לִשְׁתֵּי מַמְלָכוֹת עוֹד…וְעַבְדִּי דָוִד מֶלֶךְ עֲלֵיהֶם וְרוֹעֶה אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּם וּבְמִשְׁפָּטַי יֵלֵכוּ וְחֻקֹּתַי יִשְׁמְרוּ וְעָשׂוּ אוֹתָם" חזון אחרית הימים.
על זמן הדלקת הנרות נקבעה ההלכה: עד שתכלה רגל מן השוק, ומבארת הגמ' במס' שבת: עד שתכלה רגל התרמודאים. מיהם התרמודאים? מן הסיפור הידוע על סבלנותו של הלל הזקן ("כה עשו חכמינו" מפורש), למדנו שמדובר בעם של טרוטי עיניים, שגרים בין החולות. האר"י הסביר שהחול מנשב לתוך עיניהם, וראייתם חולית בלבד, הם אינם מסוגלים להביט בקדושה, ומצויים בעולם הפירוד כמו גרגרי החול. ולמדנו במקום אחר, שאין מקבלים גרים מעם זה, ומבאר רבי נחמן שרשעים גדולים שעיניהם טרוטות אינם יכולים להתקרב אל הקדושה, ואינם מבחינים בקודש שבחול, ויותר מכך- הם מורידים את מי שמקרבם. בימות המשיח - תכלה רגל התרמודאים מן השוק, ותיפקחנה כל העיניים לראות את הנס שבטבע והקודש שבחול. גם עניין זה מחלק בין משיח בין יוסף ומשיח בן דוד, ומבאר רבי צדוק (פרי צדיק), כי תכליתו של יוסף היא ביעור הרוע (והיה בית עשו קש ובית יוסף להבה), אך תפקידו של דוד גבוה יותר, והוא הפיכת הרע לטוב והאדום ללבן, כבעלי תשובה שזדונותיהם הופכים לזכויות.
ישנה שאלה מפורסמת ששואל הבית-יוסף, מדוע חוגגים שמונה ימים, והלא הנס התרחש רק במשך שבעה ימים, והשמן שהספיק ליום הראשון ואכן דלק בו, לא היה כלל בגדר נס? תשובות רבות ניתנו לשאלה, וניתן להוסיף ברוח הדברים שנאמרו, שהיום הראשון גם הוא היה נס, נס שבתוך הטבע, נס שאיננו מכירים בו כי כבר התרגלנו אליו, על כך אנו מבקשים מתוך נסי החנוכה ללמד את עצמנו להכיר ב"נסיך שבכל יום עמנו", ולדעת להודות עליהם.
מאמרים וכתבות נוספות באתר לנשים הדתיות - "משלך"