סגור

פרשת ואתחנן: על הסיפור הקטוע

גורלו של משה: מהו תהליך הקבלה של משה את הידיעה שלא ייכנס לארץ? ד"ר משה מאיר על פרשת ואתחנן

ד"ר משה מאיר
יא באב התשעז
,
03 באוגוסט, 2017 22:16
ד"ר משה מאיר

ד"ר משה מאירצילום: באדיבות המצולם

תחנוניו של משה, מעוררים את הלב במנעד תחושות:

 

וָאֶתְחַנַּן אֶל ה' בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר:

אֲדֹנָי ה'. אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת עַבְדְּךָ אֶת גָּדְלְךָ וְאֶת יָדְךָ הַחֲזָקָה, אֲשֶׁר מִי אֵל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה כְמַעֲשֶׂיךָ וְכִגְבוּרֹתֶךָ.

אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן, הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנֹן.

וַיִּתְעַבֵּר ה' בִּי לְמַעַנְכֶם, וְלֹא שָׁמַע אֵלָי.

וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי: רַב לָךְ. אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה.

עֲלֵה רֹאשׁ הַפִּסְגָּה, וְשָׂא עֵינֶיךָ יָמָּה וְצָפֹנָה וְתֵימָנָה וּמִזְרָחָה וּרְאֵה בְעֵינֶיךָ, כִּי לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה.

וְצַו אֶת יְהוֹשֻׁעַ וְחַזְּקֵהוּ וְאַמְּצֵהוּ, כִּי הוּא יַעֲבֹר לִפְנֵי הָעָם הַזֶּה וְהוּא יַנְחִיל אוֹתָם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תִּרְאֶה.[1]

 

הטרגדיה של משה שלא הגשים בעצמו את תכלית המסע המורכב והקשה שהוביל במדבר, באה לידי ביטוי בשני דברים: ראשית - הביטוי 'ואתחנן'. קשה לאדם לתאר את עצמו מתחנן. משה מתגלה עם אומץ לב מנהיגותי, המוכן לתאר את עצמו ברגעים שכאלה. שנית - הסיפור חוזר בתורה כמה פעמים: בשעת התרחשותו - בספר במדבר, בדברי משה - כאן, ובעלייה להר נבו - בפרק הסיום של התורה.

קולמוסים רבים נשברו, בדבר השאלה - מה היה החטא הנורא שבגינו לא נכנס משה לארץ ישראל. הפרת הצו לדבר אל הסלע? חילול השם? הכעס? ואולי 'למענכם' - בכדי לאפשר ליהושע להיכנס לנעליו הגדולות של משה? כל האפשרויות אפשריות, וברצוני להוסיף עוד אחת. אפשרות זו עולה בדעתי כשאני מתבונן בתיאור השלישי של אי כניסת משה לארץ, בפרק הסיום של התורה:

 

וַיַּעַל מֹשֶׁה מֵעַרְבֹת מוֹאָב אֶל הַר נְבוֹ, רֹאשׁ הַפִּסְגָּה אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרֵחוֹ, וַיַּרְאֵהוּ ה' אֶת כָּל הָאָרֶץ אֶת הַגִּלְעָד עַד דָּן.

וְאֵת כָּל נַפְתָּלִי וְאֶת אֶרֶץ אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה, וְאֵת כָּל אֶרֶץ יְהוּדָה עַד הַיָּם הָאַחֲרוֹן.

וְאֶת הַנֶּגֶב וְאֶת הַכִּכָּר, בִּקְעַת יְרֵחוֹ עִיר הַתְּמָרִים עַד צֹעַר.

וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו: זֹאת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לֵאמֹר: לְזַרְעֲךָ אֶתְּנֶנָּה, הֶרְאִיתִיךָ בְעֵינֶיךָ וְשָׁמָּה לֹא תַעֲבֹר.

וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה עֶבֶד ה', בְּאֶרֶץ מוֹאָב עַל פִּי ה'.

וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּיְ בְּאֶרֶץ מוֹאָב מוּל בֵּית פְּעוֹר, וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה.[2]

 

כאן מצטרף לסיפור נבו, סיפור קבורת משה במקום עלום. נראה שבכך שלא ידע איש את קבורתו, נמנעה הפיכת המקום למקום עלייה לרגל. התורה - ובמיוחד ספר דברים - רגישה עד מאוד לאפשרות של האלהת האדם. בכדי להותיר את האדם כאדם, היא קוטעת את סיפור חייו. נקודת הסיום של סיפור מרבית האנשים, היא מקום קברם. סיפורו של משה הוא סיפור ללא נקודת סיום. כשם שאין קבר ידוע למשה, כך הוא לא מסיים את חייו בסיום הצפוי - הגעה לארץ ישראל. קטיעת הסיפור חזקה מכל מערך סיבתי היכול להוביל אליה. משה לא נכנס לארץ ישראל - וואו!! קוראי התורה ולומדיה הדבקים בה, מושפעים מצורת היסוד הזאת הרבה מעבר להשפעה שיש לאחת מהסיבות האפשריות: לא הציות והמרד, לא הכעס ובלימתו: צורת היסוד של התורה, היא סיפור קטוע ללא סוף.

אחד החידושים התיאולוגיים הגדולים של התורה, הוא המושג 'העולם הבא'. היהודי התנ"כי לא הכירו, חכמים העמידו אותו ופתרו בעזרתו את בעיית הגמול. אך מעבר לפתרון הבעיה, קובע המושג את זהותם ואת צורת חייהם:

 

רבי יעקב אומר:

העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא,

התקן עצמך בפרוזדור, כדי שתכנס לטרקלין.

הוא היה אומר:

יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה,

מכל חיי העולם הבא.

ויפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא,

מכל חיי העולם הזה.[3]

 

יהודי חז"לי, צורת חייו היא הפרוזדור והטרקלין. לחיות חיי פרוזדור, הרי זה שקול לחיי משה ההולך במדבר. יש טרקלין, אך הוא מעבר לאופק. יש ארץ ישראל, אך היא מעבר לאופקו של משה. כך מצטייר ההבדל בין חיי פרוזדור לחיי טרקלין:

 

אנטיגנוס איש סוכו קבל משמעון הצדיק.

הוא היה אומר:

אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס,

אלא הוו כעבדים המשמשין את הרב שלא על מנת לקבל פרס,

ויהי מורא שמים עליכם.[4]

 

אנטיגנוס איש סוכו

היו לו שני תלמידים שהיו שונין בדבריו

והיו שונין לתלמידים ותלמידים לתלמידים.

עמדו ודקדקו אחריהן ואמרו:

'מה ראו אבותינו לומר דבר זה?!

אפשר שיעשה פועל מלאכה כל היום ולא ייטול שכרו ערבית?!

אלא אלו היו יודעין אבותינו שיש עולם אחר

ויש תחיית המתים

לא היו אומרים כך'.

עמדו ופירשו מן התורה

ונפרצו מהם שתי פרצות

צדוקים וביתוסין.

צדוקים על שום צדוק

ביתוסין על שום ביתוס.

והיו משתמשין בכלי כסף וכלי זהב כל ימיהם.

שלא היתה דעתן גסה עליהם,

אלא צדוקים אומרים:

'מסורת הוא ביד פרושים שהן מצערין עצמן בעולם הזה

ובעולם הבא אין להם כלום'.[5]

 

לו היית נכנס באותם הימים לבית, היית יכול לדעת אם אתה בבית צדוקי או בבית פרושי. בבית צדוקי היו אוכלים בכלי כסף וזהב, בבית פרושי בכלי חרס. הצדוקים - לא הייתה דעתם גסה עליהם, אלא הם חיו במבנה אדריכלי של טרקלין. זה העולם, זה מה שיש, וממילא חיים כאן במלאות. הפרושים חיו במבנה אדריכלי של פרוזדור, כאן זאת רק ההליכה אל עבר מה שמעבר. על כן כאן אוכלים בכלי חרס, את כלי הכסף והזהב שומרים.

ישעיהו ליבוביץ' בנה את תורת המעשה שלו, על אדני תפיסתו של אנטיגונוס איש סוכו. כך הוא כותב במסתו - 'מצוות מעשיות':[6]

 

לפיכך אין משמעות "קיום-התורה" אלא המאמץ הנצחי לקיימה. מבחינה זו דומה תפקידו של האדם הדתי בחייו לתפקידה של עקרת-הבית בסידור ביתה, שמלאכתה - לפי הפתגם האנגלי - היא בלתי בעלת-תכלית (במובן הזמני), מאחר שכל מה שהיא עושה היום עליה לחזור ולעשותו למחרתו. החתירה הנצחית לקראת המטרה הדתית שאינה מושגת לעולם מתגלמת במעשה המצוות. מעשה זה לא נגמר לעולם, היקפה של המשימה אינו פוחת עם כל מאמצי ההגשמה שהושקעו בה, והמטרה אינה מתקרבת עם כל כברת-דרך שעבר האדם בהליכה לכיוונה. בכל בוקר צריך האדם לקום לעבודת הבורא - לאותה עבודה ממש שעבד אתמול, ובכל מוצאי יום-הכיפורים - אחרי ההגשמה הגדולה של התשובה והכפרה - מתחיל מחדש המעגל השנתי של מצוות ימות-החול לקראת יום-הכיפורים הבא, וחוזר חלילה. נמצא, שהמצוות המעשיות - אף שאינן מבחינת עצמן אלא אמצעי לשלמות הדתית - הן מבחינת האדם התכלית האחרונה של השלמות הדתית שהוא יכול להשיגה.

 

ליבוביץ' מושך את דברי אנטיגונוס מעבר לגבולם, למעשה הוא מפרש אותם כמו הצדוקים והביתוסים: אין תכלית, אין עולם הבא, יש רק קיום פרוזדורי. תיאור מדויק יותר לדברי אנטיגונוס, יהיה מתוך השוואתם לתבנית חיי משה: יש טרקלין, יש ארץ ישראל, אך גבולות החיים הם הפרוזדור, המדבר וההליכה בו אל עבר ארץ ישראל. ההתבוננות הזאת, מזכירה את המיתוס של סיזיפוס ואת התובנות המיוחדות של אלבר קמי - ההוגה הקיומי הגדול - ביחס אליו:

 

האלים גזרו על סיזיפוס לגלגל בלי הרף גוש סלע אל פסגת הר, ושמם שבה האבן ונתגלגלה מטה, מכובד עצמה. הם סברו, ובמידת מה של צדק, שאין עונש איום יותר מעבודה שאין בה תועלת ואין לה תקווה...

...המיתוס הזה הוא טרגי מפני שגיבורו מודע. מה ערך היה לעינויו, אילו תמכה בו, על כל צעד, התקווה להצליח? בימינו עובד הפועל כל חייו באותן מטלות עצמן, וגורל זה אינו פחות אבסורדי. אבל הוא טרגי רק ברגעים נדירים - בהם הוא נעשה מודע. סיזיפוס, הפרולטר של האלים, אין אונים ומורד, מכיר את כל ההיקף של מצבו העלוב: במצבו זה הוא הוגה בשעת הירידה. צלילות הדעת, שנועדה להיות עיניו, משלימה בעת ובעונה אחת את נצחונו. אין לך גורל שאי אפשר להתגבר עליו על ידי הבוז.

בימים מסוימים ירידה זו מלווה בכאב, אבל היא יכולה להיות מלווה גם בשמחה... בזה כל השמחה השתוקה של סיזיפוס, גורלו שייך לו. הסלע שלו, הוא הגורל שלו...

עצם המאבק על הפסגות די בו כדי למלא לבו של אדם. עלינו לתאר לעצמנו את סיזיפוס מאושר.[7]

 

גם אנחנו מתבוננים במשה, וחושבים שהוא נענש בקשה בעונשים. משה מודע לגורלו, ולכן הוא - על פי המילון של קמי - אדם טרגי. האם יש בו בוז? אינני חושב. משה - בניגוד לסיזיפוס, יודע שישנה ארץ ישראל. הוא יודע שיהיו כאלה שיגיעו לשם. הוא יודע בידיעה חדה כתער - שהוא לא יגיע לשם. נראה לי די ברור שלמרות התחנונים, או אולי - כשהם נענו בשלילה - יש בו שמחה. גורלו שייך לו. המדבר שלו הוא הגורל שלו. נראה לי, שגם משה בסיומו של המסע - מאושר.

 

 

[1] דברים ג' כ"ג - כ"ט

[2] דברים ל"ד א' - ו'.

[3] אבות פרק ד' ט"ז י"ז.

[4] אבות א' ג'.

[5] אבות דרבי נתן נוסח א' פרק ה'.

[6] תודה לחברי ליאור טל על ההפנייה.

[7] 'המיתוס של סיזיפוס' עמ' 123 ואילך בתרגום העברי.

עוד אין תגובות, היו הראשונים להגיב!
כתבו תגובה

המשך באמצעות

שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון

יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר

 צילום: פלאש 90

ג'יבריל רג'וב לחמאס: "אנו קוראים למאבק משותף מול ישראל"

קרא עוד