שמות של השם

בפתיחת פרשת וארא חדה לנו התורה חידה, חידה שמשכה אליה דורות של מחפשי פתרונים:

וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל-מֹשֶׁה
וַיֹּאמֶר אֵלָיו:
אֲנִי יְהוָה.
וָאֵרָא אֶל-אַבְרָהָם אֶל-יִצְחָק וְאֶל-יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי
וּשְׁמִי יְהוָה לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם.
[שמות ו' ב' - ג']

[בניגוד לדרכי, לא החלפתי את השם המפורש ב'ה' ', מפני שהשם הוא מושא ההתבוננות שלנו].

שני סוגים של שאלות מעורר 'שיר הזן' הזה. האחד - שאלות מתוך הקטע עצמו, השני - שאלה מתוך ההקשר של התורה ושל ספר בראשית. מתוך הקטע עצמו ברור, שיש משמעות לשמות. מהי המשמעות של השם 'אל שדי', ומהי המשמעות של השם 'יהוה'? מה פשר ההיגד שריבונו של עולם לא נודע לאבות בשם מסוים? מדוע הוא לא נודע להם בשם זה אלא בשם האחר? מתוך הקשר התורה עולה השאלה, הרי ריבונו של עולם כן התגלה לאבות בשם הוויה?!

וַיֹּאמֶר אֵלָיו [אלוהים לאברם]:
אֲנִי יְהוָה אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָתֶת לְךָ אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת לְרִשְׁתָּהּ.
[בראשית ט"ו ז']

וְהִנֵּה יְהוָה נִצָּב עָלָיו [על יעקב]
וַיֹּאמַר:
אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ וֵאלֹהֵי יִצְחָק... [בראשית כ"ח י"ג]

בואו ונתחיל את התבוננותנו במושג 'נודע'. זוהי אחת הנגזרות של מושג הידיעה, כלומר עלינו לחקור מהי 'ידיעה'. סוקרטס ואפלטון היו מראשוני החוקרים של שדה פלאים זה, מה מתרחש בתודעה ביחס לעולם בשעה שהיא 'יודעת'? כך כותב אפלטון בדיאלוג 'תאיטיטוס':

סוקרטס: אומרים שמי שיש עמו ידיעה, הרי הוא יודע.
תאיטיטוס: אמת.
סוקרטס: ואנחנו נעשה תיקון קטן ונאמר: מי שקנה ידיעה הרי הוא יודע... והנה באותה דרך אפשר שאדם קנה ידיעה בלא שתהא עמו. בדרך משל: מי שצד ציפורי בר - יונים או כיוצא בהן - ומחזיק אותן בשבכה שהתקין, נוכל לומר עליו במובן מסויים שהללו תמיד 'עמו' כיוון שהן שלו, לא כן?
תאיטיטוס: כן.
סוקרטס: אולם במובן אחר אין עמו אף אחת מהציפורים, אלא שיש לו שליטה בהן, מאחר ששיעבדן לעצמו בכלוב השייך לו ובכל שעה שירצה יוכל לצוד איזו ציפור שיחפוץ, לתפוס אותה ולהחזיקה בידיו, ושוב להרפות ממנה, והוא רשאי לעשות כן פעמים הרבה ככל שייראה בעיניו.

הדימויים של סוקרטס לידיעה הם דימויים של שליטה. התודעה מנסה להשתלט על הידיעות כמו שהצייד מנסה לשלוט בציפורים שבכלוב. המשל של סוקרטס דומה למציאות בה דנה המשנה במסכת שבת:

רבי יהודה אומר: הצד ציפור למגדל וצבי לבית - חייב.
וחכמים אומרים: צפור למגדל, וצבי לבית ולחצר ולביברין.
רבן שמעון בן גמליאל אומר: לא כל הביברין שווין.
זה הכלל: מחוסר צידה פטור, ושאינו מחוסר צידה - חייב.
[שבת י"ג ה']

יש מושג אחר של ידיעה, שהוא עדין יותר ואין בו מרכיב של שליטה. נראה שהוא המושג בשפה התנ"כית:

וְהָאָדָם יָדַע אֶת-חַוָּה אִשְׁתּוֹ וַתַּהַר וַתֵּלֶד אֶת-קַיִן וַתֹּאמֶר קָנִיתִי אִישׁ אֶת-ה'.

גם כאן הידיעה היא קניין, אבל הוא עדין יותר וקרוב לקשר. אולי התודעה כי 'שלושה שותפים באדם', והקניין הוא עם אלוהים יוצר שייכות הדדית ולא כוחנית כזאת של הצייד. הפילוסוף הגרמני השנוי במחלוקת מרטין היידיגר, ניסה להציב אלטרנטיבה למושגי הידיעה הכוחניים שבאו מהמסורת הפילוסופית היוונית. הוא העמיד את היודע במקום סביל, ואת מושא הידיעה כנחשף ומואר ומוסר עצמו לידיעה. נראה שהעמדת האישה כקונה את האיש [בניגוד למשנה המעמידה את האיש כקונה את האישה] וצירוף הצלע השלישית [עם אלוהים] מבטלת את היסוד האגרסיבי של מושג הידיעה ומעמידה אותו על קשר איתן ועדין. מעתה משמעות הביטוי 'ושמי ה' לא נודעתי להם' היא - השם היה נוכח בעולמם [כפי שמעידים פסוקי בראשית], אך הוא לא נקשר בתודעתם בקשר איתן.

עתה בואו וניגש למשימה הבאה, לפענח את המשמעות של שני השמות. את השם אל שדי מפרש רש"י כך:

...וַיֵּרָא ה' אֶל-אַבְרָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי-אֵל שַׁדַּי הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים.
[בראשית י"ז א']

אני אל שדי - אני הוא שיש די באלהותי לכל בריה, לפיכך התהלך לפני ואהיה לך לאלוה ולפטרון. וכן כל מקום שהוא במקרא פירושו כך די שלו והכל לפי הענין .

הרמב"ם במורה נבוכים פירש אותו כך:

שדי נגזר מן די, כלומר, להיות מספיק, 'והמלאכה היתה דַיָּם', והשין במשמעות אשר... משמעותו [של "שדי"] תהיה אפוא אשר די. [פרק ס"ג]

ומהי משמעות שם ההוויה? בואו ונתבונן בפרשה הקודמת בה חושף ריבונו של עולם בפני משה את שמו החדש:

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-הָאֱלֹהִים: הִנֵּה אָנֹכִי בָא אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתִּי לָהֶם, אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם. וְאָמְרוּ-לִי מַה-שְּׁמוֹ, מָה אֹמַר אֲלֵהֶם? וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל-מֹשֶׁה: אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה. וַיֹּאמֶר כֹּה תֹאמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: אֶהְיֶה שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם.
[שמות ג' י"ג-י"ד]

הרמב"ם מפרש כך:

וזהו 'אהיה אשר אהיה'. זה הוא שם הנגזר מן 'היה' והוא המציאות...
כל הסוד הוא בחזרה על אותו ביטוי עצמו, המורה על מציאות, בתור תואר... והשם השני, אשר בו תיאר אותו, 'אהיה', הוא הוא ממש. הרי זה כאילו הוא אמר במפורש שהמתואר הוא התואר עצמו... הוא הביא אפוא סיכום משמעות זאת. וכך פירושה: "הנמצא אשר הוא הנמצא" או "מחויב המציאות"
[מורה נבוכים א' ס"ג]

הרמב"ם מתעלם מהוראת העתיד - 'אהיה', ומפרש את הביטוי כ'הווה אשר הווה'. לדעתי חשוב להדגיש אתה העתיד, כלומר אהיה בעתיד. אם כך נעשה הרי נקבל שם פתוח שהוראתו תינתן רק בעתיד ולא עתה. אז אהיה, לא עכשיו. שם הווייה אינו 'מחוייב המציאות' אלא דווקא שובר המציאות ופותח אותה להתהוות. מכאן ששם זה הוא הפוך לשם 'שדי' שהוא השם הסגור, ה'די'.

מה גרם לכך שאלוהים המתהווה מתגלה דווקא למשה ולא לאבות? או ליתר דיוק, למרות שהוא מתגלה לאבות הוא לא נודע להם, הם לא מצליחים להתקשר אליו? אולי אם נתבונן בתכונה אותה מונה ריבונו של עולם כמייחדת את משה, נבין את הסיבה:

אִם-יִהְיֶה, נְבִיאֲכֶם--יְהוָה בַּמַּרְאָה אֵלָיו אֶתְוַדָּע, בַּחֲלוֹם אֲדַבֶּר-בּוֹ. לֹא-כֵן, עַבְדִּי מֹשֶׁה: בְּכָל-בֵּיתִי, נֶאֱמָן הוּא. פֶּה אֶל-פֶּה אֲדַבֶּר-בּוֹ, וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת, וּתְמֻנַת יְהוָה יַבִּיט.
[במדבר י"ב ו-ח']

משה הוא איש של ישירות. אין חידות, אין סיבוכים, אין העלמות. משהו חשוף וגלוי יש בו ובדרכי התקשורת שלו עם ריבונו של עולם. התדמית הסגורה של אלוהים או של אדם היא תדמית מגוננת. אנחנו בונים לנו דימויים שהם כמו קופסה בה מונחת אישיותנו המחפשת המתלבטת המנסה הנכשלת והמשתנה מרגע לרגע. צריך להיות איש מיוחד היכול לפתוח את הקופסה של האחר ולגלות בו את ההתהוות הרוטטת שאיננה מוגנת המרשה לעצמה לטעות להתלבט לבכות ולצחוק חליפות, לשנות זהויות מבוקר לערב ולא לדאוג לדימוי בעיני האחרים. היכולת לפתוח את קופסת הפנדורה של הזהות תלויה ביכולת להיות כנה וישיר ולומר את אשר על לבך לאחר. משה הוא איש שכזה, הוא לא נרתע מלומר דברים בוטים לאלוהים, הוא לא מתעטף בחידות ולא בסמלים ולכן הוא מזמין גם את הזהות האמיתית הלא קבועה והוא נודע לה בקשר עדין כבקשר בו נקשר אדם לחווה.

משה רבנו מהווה לנו מודל לחיקוי כיצד להיות 'נודע' את האחר, להקשיב לשמו, לדעת לקרוא לו בשם הזה על ידי האמון הנרכש מישירות.

ד"ר משה מאיר, עמית מחקר במכון שלום הרטמן.
מכון הרטמן יקיים ב- 6 בפברואר כנס "הבחירה הישראלית: יחד או שבטי ישראל?".