חומש דברים פותח במילים הבאות:
"אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין פָּארָן וּבֵין תֹּפֶל וְלָבָן וַחֲצֵרֹת וְדִי זָהָב...
בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בְּאֶרֶץ מוֹאָב הוֹאִיל מֹשֶׁה בֵּאֵר אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת לֵאמֹר".
תיאור זה מעניק הרבה כוח ועוצמה. הרי חומש דברים שונה קטגורית משאר חומשי התורה. כל ארבעת החומשים הם דברי ה אל משה: "ויאמר ה אל משה לאמר", "וידבר ה אל משה לאמר". ואילו חומש דברים אינו אלא נאומו האחרון של משה לפני מותו. משה החל בדבריו בראש חודש שבט וסיים אותם ואת חייו בז באדר. בחמישה השבועות הללו, אומר משה את דבריו האחרונים, והקב"ה מחליט להכניסם אל תורתו שלו. מעתה יש לנו ארבעה חומשים שהם דברי ה אל העם, וחומש חמישי, הוא ספר דברים, דברי משה לפני מותו.
ולא זו בלבד, אלא שמשה בספר דברים אינו מסתפק רק באמירת דברו שלו, אלא שהוא גם מבאר את תורת ה: "הואיל משה באר את התורה". ביאור זה שני מישורים לו: האחד הוא פרשנות והרחבה של מצוות ה שנאמרו כבר בחומשים הקודמים, ואילו המישור השני הוא הוספת מצוות רבות וחדשות על אלה שנאמרו לפנים. יוצא אם כן, שכאשר הקב"ה החליט להכניס את נאומו של משה וביאורו לתורתו שלו, הוא נתן את הסכמתו למשה אז, ולחכמי ישראל, שהם בבחינת משה שבכל דור ודור, לבאר ולעצב את התורה שלו ממש.
דברים נועזים אלה קבלו חיזוק משמעותי ביותר בסוגיית תנורו של עכנאי, והדרמה שנלוותה בעקבותיה (בבא מציעא נ"ט ע"ב). כזכור, נחלקו חכמים ור אליעזר מה דינו של תנור זה, האם טהור או טמא. לאחר דיון ארוך, החליט ר אליעזר "לגייס" להוכחת טענתו כל מיני ניסים ונפלאות: חרוב שנעקר ממקומו, אמת מים שחוזרת לאחוריה, כתלים מוטים ולבסוף בת-קול. הקב"ה בכבודו ובעצמו התערב בויכוח ואמר: "מה לכם אצל רבי אליעזר שהלכה כמותו בכל מקום". אך כאן הייתה הפתעה. היינו אולי מצפים שהויכוח הוכרע על ידי הקב"ה, אז מה יש להוסיף. אך לא היא: "עמד רבי יהושע על רגליו ואמר: לא בשמים היא!". אנחנו, אומר ר יהושע, בני האדם המוסמכים להוראה, נחליט מהי באמת תורת ה. זוהי סמכותנו וזוהי אחריותנו, ועד כמה שזה נועז לומר, אפילו הקב"ה לא יכול להתערב בדיון שלנו בבית המדרש. הקב"ה, בסוף הסיפור, מסכים עם בניו ואומר: "נצחוני בניי נצחוני בניי". לסיכום: ההלכה ניתנה על דעתם של פוסקי ההלכה, ולפסיקתם מסכים נותן התורה עצמו.
מקור נוסף המעיד על סמכותם וכוחם של חכמים מופיע במסכת מכות (כ"ג ע"א). ר חנניה בן גמליאל אומר שחייבי כרת שקבלו מלקות, נפטרו מעונש הכרת בעולם הבא. אומנם "חלוקין עליו חבריו", אך הלכה כמותו. שואל ר יוסף על קביעת ההלכה הזו: "מאן סליק לעילא ואתא ואמר [מי עלה לשמיים ובדק אם זה נכון, וחזר לומר לנו]?!". במילים אחרות: מי יכול לומר כי באמת בשמיים נפטרים חייבי הכרת מעונש בגלל שלקו בעולם הזה? עונה לו אביי שר יהושע בן לוי אמר: "שלושה דברים עשו בית דין של מטה והסכימו ב"ד של מעלה על ידם". גם כאן ניתן לשאול מניין יודעים מה קורה בבית דין של מעלה. "אלא קראי קא דרשינן, הכא נמי קראי קא דרשינן" [אלא, פסוקים אנו דורשים, כך גם כאן פסוקים אנו דורשים].
אביי אומר בעצם כי החשיבה ההגיונית-פרשנית של חכמים בבית דין של מטה, היא היא הקביעה של בית דין של מעלה. אומנם, לא עלינו לשמיים לבדוק, ואף אחד לא אמר לנו בנבואה, אבל אם קבענו על פי הסברא והחוכמה האנושית עקרונות וקביעות בעולם הזה, בהכרח מתקבל הדבר גם בעליונים. אנחנו בעולם הזה מעצבים את החשיבה של העולם הבא. עד כדי כך היא סמכותם הגורפת וכוחם של החכמים.
כדברים הללו נעשה בראשונה עם ספר דברים. משה אמר מה שחשב שנכון לומר, בין אם אמר מעצמו ובין אם הרחיב מסברתו, והקב"ה הסכים עמו וצירף את דבריו כחלק בלתי נפרד מהתורה שבכתב. מה רב כוחם של חכמי התורה. מה רב כוחו של האדם ביצירת התורה.
הרב ד"ר אמיר משיח, רב ביכנ"ס לצעירים, פ"ת; מרצה במכללת אורות