פנינים לפרשת דברים

בשבעים לשון
"הואיל משה באר את התורה הזאת לאמר" (א, ה)
"באר את התורה" בשבעים לשון פירשה להם. רש"י.
מצויים אפיקורסים הטוענים שלא ניתנה התורה אלא לקיימה במדבר, מקום שאין בו יישוב בני אדם או בארץ ישראל מקום שם חיים בני ישראל על אדמתם ואיש אינו מפריע אותם, אבל בהיותם שרויים בגלות בין עמים אחרים, בעלי תרבות ולשון משלהם, אין להיבדל מהם ולשמור על התורה ומצוותיה. לפיכך, עוד לפני שנכנסו בני ישראל לארץ ישראל, פירש להם משה את התורה בשבעים לשון, להודיע אותם, כי בכל מקום ומקום שיימצאו בין אומות שונות, מחוייבים הם לשמור תורה ומצוות, לפי שהתורה ניתנה לכל הזמנים ולכל המקומות ולא תשתנה לעולם. (ה"כתב סופר").

שלא לאמר דבר שאינו נשמע
"לא תגורו מפני איש..." (א', י"ז)
ישבו להם רבנים ודנו בענייני דיומא, ובכלל זה על מצב הרבנות. היו בין הרבנים כאלה שקבלו, שקשה להם, כרבני יישובים קטנים, לקיים את "לא תגורו מפני איש", שכן קשה להם לעמוד בפני עזי הפנים, שהם-הרבנים- תלויים בהם בכלכלת ביתם. שמע אותם רבי שמואל סלאנט והשיב: אני, אינני מרגיש שיש לי את הבעייה הזו. בעיירה שלי, הרושם שלי הוא, שכולם שומעים בקולי וכל שאומר להם – יעשו. תמהו הרבנים: מניין לך הביטחון הזה? השיב רבי שמואל סלאנט: דבר שאני יודע מראש שהם לא יעשו, אני פשוט לא מצווה עליהם לעשות.

כבוד לזולת
"ותקרבון אלי כולכם..." (א', כב)
בשעת מתן-תורה, נהגו ישראל במידה של דרך-ארץ וכיבדו איש את רעהו: הילדים פינו דרכם לזקנים, אלה מחלו על כבודם ושלחו את הראשים. לעומת זאת, בעת ההכנות לכבוש את הארץ וחלוקתה לשבטים, נעלמה מידת דרך-ארץ: ילדים דחפו את הזקנים, וזקנים דוחפים את הראשים. ומוסיף ה"כלי יקר", כך הוא, למרבה הצער, עד היום הזה: בעניינים שברוח נוהגים בצניעות ומכבדים זה את זה, אך כאשר מגיעים הדברים לעסקי ממון, מיד נאבקים אחד בשני.