(א) וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר: (ב) אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאֹתֹת לְבֵית אֲבֹתָם יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִנֶּגֶד סָבִיב לְאֹהֶל מוֹעֵד יַחֲנוּ: (פרק ב)
חניית בני ישראל איש על דגלו סביב לאוהל מועד נועדה, לדעת הרמב"ן, להגביל את ישראל שלא יקרבו אל הקודש, בדומה להגבלת הר סיני בעת מתן תורה. כך כתב הרמב"ן בהקדמתו לספר במדבר:
"... ועתה יגביל את המשכן בהיותו במדבר כאשר הגביל הר סיני בהיות הכבוד שם, ציוה: "והזר הקרב יומת" (במדבר א, נא ועוד) כאשר אמר שם: "כי סקול יסקל" (שמות יט, יג), וציוה: "ולא יבאו לראות כבלע את הקדש ומתו" (במדבר ד, כ) כאשר הזהיר שם "פן יהרסו אל ה' לראות וגו'" (שמות יט, כא)... והכל מעלה למקדש וכבוד לו..."
רבי יצחק עראמה בעל העקדה הזכיר את דברי הרמב"ן האלה והסכים להם, אך סבר שלסדרי החנייה של ישראל יש מטרה נוספת. כך כתב בעל העקדה (שער עב):
"נוסף על מה שיהיה כל זה הגבלת מעלה וקדושה למקדש שלא יבאו לראות כבלע את הקודש, דוגמת ההגבלה שנעשית בסיני כדי שלא יהרסו אל ה' לראות, כמו שכתב הרמב"ן ז"ל בפתיחת פירושו לספר הזה, הנה יהיה התועלת עצום מאד מצד שמצבן על האופן ההוא המיוחד יעמידום על איכות המקום ההוא האמצעי הנכבד אשר בו ארון הברית אדון כל, כמו שאמרו: נמצא עומד במזרח מחזיר פניו למערב וכו' ונמצאו כלם מכוונים לבם לאביהם שבשמים (ברכות ל, א).
והוא הענין עצמו בתורה הא-להית כי בראותה שהיו כל מחניהם נפרשים ונבדלים אלפיים אמה מהמשכן, ומחנות הלוים מבדילים בינם ובינו, והחצר מבדלת בין ההיכל והלוים, ופרכת המסך בין הקודש ובין קודש הקדשים, ובקודש הקדשים הארון אשר עליו הכרובים פורשי כנפים, והתורה הא-להית נתונה בתוכו – ישכילו וידעו כי הוא עיקר הכל, והיא המרכז אשר עליו יסובבו כל הענינים הנכבדים האלה, ויקבעו בנפשם היותה תכלית כל המעשים ועיקרן, ויבער בלבם בעוצם תשוקתה רשפי אש שלהבת יה לא תכבה, גם יהיו מימיה העצומים והמתוקים מים קרים על נפש באה באש התאוות ובתבערת התשוקות הגופיות, ומזה ומזה יבואו אל פרישות העולם וההנזר מקניניו והצלחותיו המדומים להתבודד בעסקיה הנפשיים והרוחניים".
בני ישראל חנו סביב לאוהל מועד שבמרכזו נמצא קודש הקדשים שבו ארון הברית. הם ראו את מעלת האיזורים השונים במשכן, באופן שהאיזור הפנימי יותר הוא המקודש יותר, ובמרכז נמצאת התורה הא-להית שמונחת בארון הברית. החנייה בסדר הזה תלמד את ישראל שהתורה "היא המרכז", והיא "תכלית כל המעשים ועיקרן".
אכן הפנמת מרכזיותה של התורה תשפיע גם באופן מעשי על ישראל: היא תגרום לתשוקה שתבער בלבם לעסוק בתורה, והעיסוק בתורה יצנן את התאוות והתשוקות הגופניות. "ומזה ומזה יבואו אל פרישות העולם וההנזר מקניניו והצלחותיו המדומים להתבודד בעסקיה הנפשיים והרוחניים".
נמצא, שסדר החנייה של ישראל נועד כדי להגביל אותם מלהתקרב באופן פיזי אל הקודש, אך הוא גם לימד אותם מה הוא המרכז ו"תכלית כל המעשים ועיקרן", שאליו הם צריכים להתקרב באופן רוחני ובו לעסוק ולדבוק.