סגור

על אפשרות ותקווה

למה מפקד הלוויים אינו מגיל עשרים אלא מגיל חודש? ואם תאמר שהלוי נמנה בהגדרה מהותנית ולא תפקודית, למה רק מבן חודש ולא מלידה?

משה מאיר
א בסיון התשפא
,
12 במאי, 2021 18:58

צילום: pixabay

על פניו, פרשת במדבר היא פרשה 'טכנית', סדרי המחנה ומניין השבטים. מספרים ומידות. ובכל זאת, בין השיטין, מבצבצים מעמקי החיים. על פניו, מניין השבטים שם בסוגריים את כל הייחודי והמבדל. המספרים מהווים את המכנה המשותף בין הקבוצות. ובכל זאת...

ברור ששבט לוי, מובדל מהשבטים האחרים. בו נמנות גם המשפחות, כל משפחה ותפקידיה בעבודת המשכן. יש פסוק אחד האומר דרשני. ברקע, מניין השבטים נעשה 'מבן עשרים שנה ומעלה, כל יוצא צבא...'. לעומת זאת, על בני לוי נאמר:

פְּקֹד אֶת בְּנֵי לֵוִי לְבֵית אֲבֹתָם לְמִשְׁפְּחֹתָם

כָּל זָכָר

מִבֶּן חֹדֶשׁ וָמַעְלָה

תִּפְקְדֵם.

הפסוק הזה אומר דרשני: למה מפקד הלוויים אינו מגיל עשרים אלא מגיל חודש? ואם תאמר שהלוי נמנה בהגדרה מהותנית ולא תפקודית, למה רק מבן חודש ולא מלידה? רש"י בדרכו העדינה, רומז למורכבות הזאת:

'מבן חדש ומעלה' - משיצא מכלל נפלים הוא נמנה להיקרא שומר משמרת הקדש.

אמר רבי יהודה ברבי שלום: למוד הוא אותו השבט [שבט לוי] להיות נמנה מן הבטן, שנאמר (במדבר כ"ו נ"ט) 'אשר ילדה אותה ללוי במצרים', עם כניסתה בפתח מצרים ילדה אותה. ונמנית בשבעים נפש, שכשאתה מונה חשבונם לא תמצאם אלא שבעים חסר אחת, והיא השלימה את המניין.

ההסבר הראשון, מסביר מדוע מבן חודש ולא מלידה. רק אחרי חודש הוולד יוצא מכלל נפל. ההסבר השני, מתייחס למהות, המניין מהלידה. אני רוצה לדרוש את הפסוק לכיוון נוסף.

אריסטו תרם לחשיבה האנושית - בין השאר - את מושג הפוטנציאל. יש דברים שישנם ויש דברים שאינם, ויש מה שקיים בכוח ועדיין לא בפועל. זרע של פרח הוא לא יש ולא אין, הוא פוטנציאל של פרח. הפרח מקופל בו, יש בו את הראשית. מושג הפוטנציאל הוא מושג פורה, יש לו פנים רבות. אחד מפניו של המושג - הידוע היום לאנשי המדע יותר מאשר היה ידוע בזמנו של אריסטו, הוא מרחב של אפשרויות. כל עוד מדובר בראשית, יש מרחב מסוים של אפשרויות שטרם הוכרע איזו מהן תתממש. איש מישראל נמנה מגיל עשרים, משעה שהפוטנציאל הופך למימוש, מגיל הגיוס לכל משימה וייעוד. הלוי נמנה מלידה, הייעוד שלו קבוע, מסלול חייו נקבע. אבל עד היותו בן חודש, עדיין הוא בכוח, עדיין לא ברור אם הוא ייכנס למסלול החיים או לא. יש כאן מרחב זמן קצר של חרדה - היחיה הילד הזה? - אבל גם של חירות, של הבטרם, של הלפני. המרחב הקטן הזה חשוב, כיוון שהחירות - בגבולות האפשר הצרים - היא נשמת אפו של האדם. היא שמבדילה אותו מהחיה, שמעמידה אותו לעומת המכונה. כך כותבת המשוררת רחל:

פרחי אולי

עַל עֲרוּגוֹת הַגָּן, בְּנוֹף טָלוּל וָחָם

פִּרְחֵי-אוּלַי גָדְלוּ רַעֲנַנִּים;

כַּטּוֹב בַּגַּנָּנִים

יָדַעְתִּי לְטַפְּחָם,

כַּטּוֹב בַּגַּנָּנִים!

 

וְלַיְלָה בְּלֵילוֹ - זָקִיף עַל הַמִּשְׁמָר

בְּשַׁעֲרֵי הַגָּן לְלֹא לֵאוּת

סַכּוֹתִי עַל צִיצַי בִּפְנֵי רוּחָהּ הַקַּר,

רוּחָהּ שֶׁל

וַדָּאוּת.

 

אַךְ הִיא מָצְאָה סוֹדִי וַתַּעֲרִים עָלַי,

אַךְ הִיא שָׁקְדָה מְאֹד עַל

גְּזַר-הַדִּין;

לָתֵת כְּבֵית-עָלְמִין אֶת גַּן שַׁעֲשׁוּעַי,

לָתֵת כְּבֵית-עָלְמִין.

התינוק הוא פרח אולי, מגיל חודש שורה עליו רוח של וודאות. המניין הוא חלק מרוח הוודאות, כפיתת האולי למספרים, לחלוקות. בנקודת הגבול הזאת חשוב לחוש באולי, וכטוב בגננים לטפח את המרחב את האפשרויות, את החירות.

עוד אין תגובות, היו הראשונים להגיב!
כתבו תגובה
המשך באמצעות
שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון
יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר