פרשתנו הפותחת את ספר במדבר "חומש הפקודים", עוסקת ברובה במניינם של ישראל ובסידור מחנה ישראל לדגליו. מענין זה של הדגלים לומדים אנו לימוד חשוב המתקשר לעניינא דיומא של יום ירושלים ולפרשה עצמה.
הנביא ישעיה אומר על ירושלים "ושמתי כדכד שמשותיך... וכל בניך לימודי ד' ורב שלום בניך" אומרת על כך הגמ' שנחלקו בדבר מהו "כדכד" האם זהו אבן השוהם או אבן הישפה, הנמצאות שתיהן בחושן בטור הרביעי. ואומרת הגמ': "אמר להו הקב"ה להוי כדין כדין", כלומר ע"י שניהם יחד.
ויש לנו להבין מדוע דוקא בשתי אבנים אלו חלוקים ומדוע פוסק הקב"ה בעצמו שצריך את שתיהן? כאשר אנו מתבוננים על החלוקה של השבטים למחנות ולדגלים יכולים אנו לראות שהעם חונה ונוסע מסביב לאוהל מועד ולשבט לוי.
לכל שבט ישנו דגל משלו שצבעו כצבע אבנו בחושן; הצבע של שבטי יוסף הוא שחור עד מאד וצבע דגלו של בנימין הינו "דומה לכל י"ב הצבעים". צבעים אלו של דגליהם הם הצבעים היחידים הכוללים את כל הצבעים האחרים, אך בעוד צבעו של בנימין מאפשר לראות את כל שאר הצבעים, צבעו של יוסף בולע את שאר הצבעים.
אבן השוהם הינה אבנו של יוסף ואבן הישפה הינה אבנו של בנימין. שהרי ידוע דבגאולה אחריתא עתיד להתנוצץ אורו של משיח בן יוסף - בחינת ציון ואורו של משיח בן דוד - בחינת ירושלים; וירושלים בחלקו של בנימין היא.
לכן אומרת לנו הגמ' שכאשר באים אנו כדי להביא לבניין ירושלים ולהשלמת הגאולה לא ניתן להסתפק באבן אחת בלבד, אלא בניין ירושלים דורש ששני סוגי האבנים הכוללים את כל שאר הצבעים יהיו מאוחדים בה.
לא יכול יוסף להיות בלא בנימין אך גם לא יכול בנימין להיות בלא יוסף; וכפי שאנו בימינו צריכים לדעת שאי אפשר לו לחול בלא הקודש ולא לקודש בלא החול והרי השילוב של שניהם יוצר את קודש הקודשים, שהרי בחיבור החול והקודש בהבנת ערכו הפרטי והמשותף של כל אחד ואחד מגיעים ל"רב שלום בנייך - אל תקרי בנייך אלא בונייך", בכך שמשתתפים באיחוד אך לא באחידות שתי גישות אלה מובטחים אנו שיצליח הבניין.
וצריכים אנו לזכור שאוהל מועד שוכן במרכזנו, שהרי אין הוא בנחלתו של אף אחד אלא הוא שייך לכל אחד וכל אחד שייך לו, לא שיכול לגשת אליו ולהכנס בתוכו אלא שכל אחד שותף בהשראת השכינה הבאה על ידו (שזה בעצמו אחד מהטעמים לעניין הפיקודים, דהיינו הבדיקה אם לא חסר מישראל מימד זהותי שימנע את השראת השכינה)
ייחודיות זו של ירושלים באה לידי ביטוי במה שאמרו חז"ל על הפס' "לך ד' הגדולה והגבורה והתפארת והנצח וההוד" - "והנצח זו ירושלים וההוד זה ביהמ"ק" ואמר על כך מרן הראי"ה זצ"ל נצח בחינת נצחיות שזו בחינתו של יהודה ונצח בחינת נצחון שזו בחינתו של יוסף, מתאחדות ע"י כך להצלחת הופעת ירושלים בשלימותה.
המאמץ לחבר את שני המימדים הללו של נצחיות ונצחון שהם בחינת שמים וארץ, מתבטא דוקא בספר במדבר, המצעיד אותנו מהר סיני ומתן תורה (בחינת שמים) אל עבר ארץ ישראל (בחינת ארץ - כפשוטו) שהרי הכניסה לארץ ישראל היא היא המבארת את התורה כפי שכתוב בתחילת ספר דברים: "הואיל משה באר את התורה הזאת לאמר...רב לכם שבת בהר הזה פנו וסעו לכם ובאו..."
ואנו מתפללים שנזכה לזמן שלא רק ע"י המקדש מושרית השכינה אלא נגיע למצב של "והתהלכתי בתוככם" שעניין המתהלך שהולך אנה ואנה כפי שהיה בגן עדן שמתהלך הקב"ה עמנו לרוח היום; וכך אנו מקוים שנצליח להתקדם ולהגיע למצב כפי שהתחיל בפרשתנו של ההליכה אל עבר ארץ ישראל להשלמת גאולתנו השלימה למרות כל המכשולים עד "וארשתיך לי באמונה וידעת את ד'"
והנצח זו ירושלים
בניין ירושלים צריך להעשות מכל ישראל - כיצד דבר זה בא לידי ביטוי בספר במדבר? וכיצד בא לידי ביטוי מהותה של ירושלים כמחברת נצח וניצחון?
