מעמד ישראל באומות
"הן עם לבדד ישכן ובגוים לא יתחשב"
אמר על כך הנצי"ב מוולוז'ין: כאשר עם ישראל הוא "עם לבדד", שומר על זהותו וייחודו, אז מתקיים בו "ישכן" ומקובל הוא על אומות העולם הנאורות, שמכבדים אותו על דבקותו באמונתו ובמורשתו. אבל "ובגוים" – כאשר עם ישראל מאמץ את תרבות הגויים ומבקש להיות כמותם, כי אז "לא יתחשב" – מאבד הוא את חשיבותו בעיניהם, ומפסיד את מעמדו המיוחד בין אומות העולם. אמרו חז"ל (סנהדרין קד, א): “מפני מה לקו ישראל? מפני שעברו על התורה שניתנה באל"ף בי"ת...אמר הקב"ה: אני אמרתי (דברים לג, כח): "וישכן ישראל בטח בדד עין יעקב אל ארץ דגן ותירוש"; עכשיו יהיה בדד מושבם, שנאמר (איכה א, א): 'איכה ישבה בדד העיר רבתי עם הייתה כאלמנה".
רבי יצחק מוולוז'ין היה אומר: 'הן עם לבדד ישכן' – אלפי שנים שכן ישראל בודד בקרב האומות, ככבשה בין שבעים זאבים, ולא הפך להיות חיה טורפת; אכן, "ובגויים לא יתחשב" – דבר זה לא עשה שום רושם על הגויים. כי השמירה על צלם אלוקים שבאדם אינה נחשבת אצלם למעלה גדולה, שבגללה יש להתייחס אל היהודים בהגינות ולהימנע מלשנוא אותם.
מופת לבני אדם
"הלוא אנכי אתנך"
רבי יצחק איצ'לה מפונוביז' היה אומר: דבר זה מאתונו של בלעם למדנו; לעולם יספר אדם על מה ולמה עשה מה שעשה, ואל יפליג בתיאור מעלותיו ולהתהדרות בייחוסו; כשראה הקב"ה את בלעם מכה את אתונו פעם אחר פעם, ריחם על הבהמה המסכנה: "ויפתח ה' את פי האתון". אך מרגע שקיבלה האתון את זכות הדיבור, כדי להשמיע את טענותיה נגד בעליה על שהוא מכה אותה על לא עוול, התחילה מתפארת בייחוסה: "הלוא אנכי אתנך אשר רכבת עלי מעודך", והוסיפה להפליג במעלותיה: "ההסכן הסכנתי לעשות לך כה". עד שהגיעה לעיקר, למלאך שניצב מולה על אם הדרך וחרבו שלופה בידו, כבר עבר זמנה וניטלה ממנה זכות הדיבור. עם זאת, על אף שחזרה והייתה חמור ככל החמורים, הפכה אתונו של בלעם להיות אות ומופת לבני האדם, וכל פעם שאדם פותח פיו בדברי חכמה מטופשים, עונים ואומרים אחריו: "ויפתח ה' את פי האתון".
מלאך רחמים וחרבו בידו
"ויתיצב מלאך ה' בדרך לשטן לו"
"מלאך של רחמים היה והיה רוצה למנעו מלחטוא שלא יחטא ויאבד" (רש"י). ללמדנו, שדווקא מלאך של רחמים צריך להתייצב כשטן וחרבו בידו כדרכם של רשעים חורשי רעה וזוממי פשע, ולמנוע מהם, בכוח ובחרב, מלבצע את זממם, כמאמר חז"ל (מדרש שמואל יח, ד): "כל שהוא רחמן על אכזרים סופו ליפול בחרב".
רבי זלמן סורוטקין היה אומר: בעל עברה רואה גם במלאך של רחמים הבא למנעו מן החטא, כאילו שטן הוא וחרבו בידו.
רבי מרדכי בנעט היה אומר: התורה מלמדתנו, שבשעה שישראל צריכים להיאבק עם אויב המעמיד פני אוהב, עם המקלל המראה עצמו כמברך, או אז צריכים הם למלאך של רחמים, המלאך הגואל, שידע להסיר את המסכה והמסווה מעל פניו, ולגלות את פרצופו האמיתי. (מן התורה).
הנה עם
"הנה עם יצא ממצרים הנה כסה את עין הארץ"
כלל אומרים בלשנים: כל מקום שנאמר "הנה", בא הכתוב להורות על דבר שזה עתה נתחדש. מה אם כן נתחדש לו לבלק שלא ידע קודם לכן, וכי רק עכשיו שמע שבני ישראל יצאו ממצרים? אלא, כמו כל העמים ששמעו ורגזו, שמע גם בלק על קריעת ים-סוף, ועל הנפלאות שעשה ה' לישראל בצאתם ממצרים ובלכתם במדבר. על כן, היה בטוח שעם ישראל מתקיים שלא בדרך הטבע, וחי רק על ניסים. כשראה בלק "את כל אשר עשה ישראל לאמרי", שישראל ניצח את אויביו בדרך הטבע – במלחמה ובקרב, נתחדש לו חידוש גדול, ואמר: "הנה עם יצא ממצרים" - עם ככל העמים, היודע גם לאחוז בנשק ולהילחם נגד אויביו, להביסם ולנצחם.
בעל ה"שפת אמת" אומר: לאחר קבלת התורה הגיעו ישראל למדרגת "כסה את עין הארץ" – ביטל וכיסה את הסתכלותו הארצית-שטחית, ראיית הקליפה החיצונית של דברים, ולמד להסתכל בפנימיותו של כל דבר.
המקלל בעד חברו
"לכה נא ארה-לי את העם הזה"
ה"חפץ חיים" היה אומר: מה בין אדם מישראל לבין גוי רשע?. אדם מישראל כשהוא בצרה, מתפלל לה' ומבקש ברכה מצדיק. לא כן בלק, שבהיותו בצרה, הלך אל בלעם לא לדרוש ברכה לעצמו, אלא לבקש קללה לזולתו.
שונא ישראל "הגון"
"וירא בלק"
רבי מאיר מפרמישלאן היה אומר: בלק ובלעם שניהם רשעים שונאי ישראל היו, ובלעם הגדול שבהם. ולמה נקראה הפרשה על שמו של בלק ולא על שם בלעם שרוב הפרשה עוסקת בו? מפני שבלק גוי "הגון" היה, לא העמיד פנים ולא הסתיר את שנאתו לישראל. לא כן בלעם שהיה דו-פרצופי, אחד בפה ואחד בלב, שדיבר על ישראל בלשון כפולה ודו-משמעית והסתיר את שנאתו בים של מליצות ומלים יפות. ללמדך שהקב"ה שונא את כל הרשעים, אך מעדיף רשע גלוי, על שונא ישראל צבוע.
רבי מנחם מנדל שניאורסון היה אומר: על אף שבלעם עומד במרכז אירועי הפרשה, נקראה הפרשה על שם בלק ולא על שמו. כי בלק היה היועץ של "מבצע הקללות", והוא שהכניס את בלעם לתוכו. ללמדנו שנותן העצות והיוזם הוא הראשון להצביע עליו באצבע מאשימה, והוא ראשון ליתן את הדין. וללמדנו – שצריך להיזהר במתן עצות.
כלחוך השור
"עתה ילחכו הקהל את כל סביבתנו כלחך השור את ירק השדה"
אומר רבי שמשון רפאל הירש: אמר מואב "כלחך השור את ירק השדה" – כמו שהשור תופס בלשונו את העשב ותולש אותו בקלות מעל פני האדמה, כך יכבשו ישראל את ארצנו ללא קושי, ויתלשו אותנו מעל אדמתנו. מואב כינה בכוונה את ישראל "הקהל" ולא "עם", כי הגדרת "עם" ניתנת רק לישות לאומית היושבת על אדמתה שלה. ואילו כל קיבוץ אנשים המאוחד מסביב ליסוד שאינו מוכר להם, הוא בעיניהם "קהל".
רבי מרדכי גימפל מרוזני היה אומר: דרכו של שור כשהוא לוחך את עשב השדה, הוא מפריש ריר, ועל ידי כך ממאיס על אחרים את כל הירק שנשאר בסביבתו. לכן אמר מואב על זקני מדין: "עתה ילחכו הקהל את כל סביבתינו, כלחך השור את ירק השדה", גם אם בני ישראל לא יתיישבו בעבר הירדן המזרחי, הם יהפכו למפגע סביבתי, ויקלקלו את הארץ לכל עמי האזור. (מאורה של תורה).