קריאת פרשיות ה'תוכחה' בפרשת 'בחוקותיי', ובפרשת 'כי תבוא', נראתה תמיד כמאיימת באופן אישי. על אף שמדובר שם על עונש לחוטאים, אף אחד לא רואה עצמו מושלם. במשך השנים נוצר 'פחד' מעלייה לתורה לקריאת התוכחה. הפתרון המצוי הוא לתת לבעל הקורא את העלייה. כך, לפחות הוא לא נקרא לעלות, שהרי הוא עומד שם ממילא.
היו כאלו שחשבו על פתרון 'יצירתי'. לקרוא את ה'תוכחה' ללא עולה, וללא ברכה לפניה ולאחריה. פשוט לקרוא. העולה הקודם מסיים ומברך. בעל הקורא ממשיך לקרוא את התוכחה ללא עולה וברכות, עד העלייה הבאה.
במאמר זה ברצוני להראות שיש בכך טעות בהלכה.
ראשית, אספר את אשר שח לי רבה של ירושלים, הגאון הרב יצחק קוליץ זצ"ל. הוא סיפר שהיה פעם בבלגיה בשבת כזו, ואז ראה שעשו כך. הוא אמר להם שהיו יכולים לקרוא לו לעלות. כלומר, דעתו לא הייתה נוחה ממה שעשו. הבנתי מדבריו, שהוא לא מחה בתוקף והחזיר אותם לקרוא בברכות.
ברצוני להביא מקור לדברי הרב קוליץ. בתלמוד הירושלמי נאמר :"ר' אבא בריה דר' חייא בר אבא ר' חייא בשם רבי יוחנן היה קורא בתורה ונשתתק זה שהוא עומד תחתיו יתחיל ממקום שהתחיל הראשון אם אמר את ממקום שפסק הראשונים נתברכו לפניהן ולא נתברכו לאחריהן והאחרונים נתברכו לאחריהן ולא נתברכו לפניהן וכתיב (תהלים, יט) "תורת ה' תמימה משיבת נפש" שתהא כולה תמימה" [ירושלמי, ברכות פרק ה הלכה ג]
כלומר, לא ניתן 'להמשיך' ממקום שפסק הראשון, ולברך בסוף העלייה, כי ברור שכל הפסוקים צריכים 'לקבל' ברכה לפניהם ואחריהם. לכן צריך לחזור לראש.
דברים אלו של התלמוד הירושלמי הובאו להלכה ע"י הרי"ף במסכת מגילה [בסוף פרק שלישי, דף יא: בדפי הרי"ף]
וכן פסק השו"ע להלכה :"הקורא בתורה ונשתתק העומד יתחיל ממקום שהתחיל הראשון ויברך בתחלה ובסוף ולהרמב"ם לא יברך בתחלה". [אורח חיים סימן ק"מ סעיף א]
כלומר, לדעת רוב הראשונים צריך העולה השני לברך גם ברכה ראשונה, אך לדעת הרמב"ם ניתן להסתמך על ברכתו של הראשון. בכל אופן עולה מכאן, שאין קריאת פסוקים כשרה אם לא ברך אחריהם, ולכן צריך העולה לחזור לראש[1].
הרב טלבי שליט"א, מרחובות, הראה לי שכתוב בתלמוד הירושלמי, שדווקא בקריאת התוכחה צריך לברך לפניה ולאחריה. כך נאמר בירושלמי במסכת מגילה :"ר' סימון בשם ר' יהושע בן לוי אין לך טעון ברכה לפניו ולאחריו אלא שירת הים ועשרת הדברות וקללות שבתורת כהנים וקללות שבמשנה תורה". [פרק ג הלכה ז]
נראה שכוונת התלמוד הירושלמי, שאין להפסיק באמצע התוכחה, ולאו דווקא לומר שרק קטעים אלו עונים ברכה. הראייה לכך היא, תחילת דברי הירושלמי שם :"אין מפסיקין בקללות א"ר חייה בר גמדא (משלי ג) אל תקוץ בתוכחתו אל תעשה קוצים קוצים א"ר לוי אמר הקב"ה אינו בדין שיהו בני מתקללין ואני מתברך א"ר יוסה בי ר' בון לא מטעם הזה אלא זה שהוא עומד לקרות בתורה צריך שיהא פותח בדבר טוב וחותם בדבר טוב...". לומר, לשתי הדעות אסור להפסיק באמצע קריאת התוכחה, ואף צריך להתחיל קצת לפני התוכחה, וגם לסיים קצת אחרי התוכחה בדברים טובים. לדעת ר' לוי הסיבה היא מעין הזדהות של הקב"ה עם בניו. לא ניתן לברך את השם ומיד לקלל את עמו. לעומתו, סבר ר' יוסה [כך בירושלמי קוראים את השם יוסי, כפי שנשמע, עם ניקוד 'סגול' וללא האות י'] שהסיבה היא כללית יותר, אין פותחים או מסיימים אלא בדבר טוב.
מדברי 'פני משה' שם נראה, שיסוד מחלוקתם הוא, האם קריאת ה'תוכחה' מופנית ישירות לציבור או לא.
נראה שאותם המצדדים לא לברך על התוכחה טעו בהבנת דברי הירושלמי כאן, והבינו את המשפט :"אמר הקב"ה אינו בדין שיהו בני מתקללין ואני מתברך", כפטור מברכות. אך, כאמור, כוונת הירושלמי היא, לא לעצור ולברך באמצע התוכחה.
הכותב הוא ר"מ בישיבת שדמות נריה