פרשת בחקֹתי פותחת בברכות ובקללות. הציפייה שלנו היא שתהיינה שתי כפות מאזניים שקולות - אם תלכו בדרך הטוב אז ברכות, ואם תלכו הרע אז קללות. יש גם צפייה אחרת הבאה לידי ביטוי בדברי חכמים 'מרובה מידת הטובה על מידת הפורענות'.
על פי פנטזיה זו, קבוצת הברכות צריכה להיות גדולה יותר מקבוצת הקללות. אבל פנטזיה לחוד ומציאות לחוד: קבוצת הקללות גדולה הרבה יותר מקבוצת הברכות. לא מדובר רק בכמות (שלושים פסוקי קללה לעומת שלושה עשר פסוקי ברכה), אלא גם במבנה וגם בעוצמה. מבחינת המבנה פסוקי הברכה הם בעלי מבנה פשוט: 'אם בחקֹתי תלכו... ונתתי'. פסוקי הקללה הם בעלי מבנה חוזר ומתפתח: 'ואם לא תשמעו לי... ואם עד אלה לא תשמעו לי... ואם תלכו עמי קרי ולא תאבו לשמוע לי... ואם באלה לא תוסרו לי... ואם בזאת לא תשמעו לי...' מבחינת האיכות - הברכות מבטיחות חיים פרוזאיים של גשם ופירות, הקללות מורות על אימי מלחמה ושמד. המסקנה העולה מהקריאה היא כי ריבונו של עולם משקיע הרבה יותר כוח ורגש בקללה מאשר בברכה. מה פשר התופעה הזאת?
רבי אברהם אבן עזרא מנסה להפוך את התמונה על פיה:
וריקי המוח אמרו כי הקללות רבות מהברכות, ולא אמרו אמת. רק נאמרו הברכות כלל ונאמרו בקללות פרטים ליירא ולהפחיד השומעים. והמסתכל היטב יתברר לו דברי.
עם כל הכבוד לרבי אברהם, כשאני מסתכל היטב בפרשה - לא מתברר לי כדבריו. לי נראה כי הקללות אכן רבות מהברכות משלוש הבחינות: כמות, איכות וצורה. על כן מתעוררת השאלה: מדוע?!
באסוציאציה צף בי משפט הפתיחה של טולסטוי לרומן 'אנה קרנינה':
כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו, כל משפחה אומללה - אומללה על פי דרכה.
יש משהו מעניין יותר ברע מאשר בטוב, בסבל מאשר באושר, בקללה מאשר בברכה. העניין הרב יותר שיש לנו ברוע, נובע מכך שיש בו חיות גדולה יותר. קשה להכיר בכך, אבל המקלל מביע יותר רגש מהמברך, יותר עוצמה, יותר ביטוי אישי ועצמי. גם ריבונו של עולם מביע יותר את תהומותיו בקללה מאשר בברכה. מהו התוך העלום המתגלה בקללותיו?
הוא מרבה כל כך לצעוק מה יקרה לנו אם לא נשמע בקולו, עד שמתעוררת המחשבה שהוא מפחד מאוד. הוא מפחד שלא נשמע בקולו, וההיסטוריה ודברי הנביאים מורים כי יש לו ממה לפחד.
הרמב"ם בהלכות תשובה מורה על הסיבה לחרדתו של אלוהים. מאחר שהאדם הוא יצור בעל יכולת בחירה ויכולת זאת היא על פי רצונו של בורא עולם, ממילא יש מקום לחרדתו של אלוהים שהאדם יבחר שלא לציית לו. כך מפרש הרמב"ם את הפסוק 'הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע, ועתה פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים, ואכל וחי לעולם.' על פי קריאתו של הרמב"ם, מפאת ייחודו של האדם בכך ש'ממנו טוב ורע', שהבחירה בין טוב לרע תלויה בו ורק בו, מתעוררת חרדתו של אלוהים - פן יאכל בניגוד לרצונו.
האם יש בידו של האדם להרגיע את חרדתו של אלוהים? שתי אפשרויות עומדות בפני האדם להגיב לגלי האיומים והקללות שמטיח בו ריבונו: האחת - אתה כל כך מפחיד אותי, שאני לא אעז שלא לשמוע בקולך. השניה - אתה לא מפחיד אותי. אבל למה לך להפחיד אותי? אני רוצה לעשות את הטוב, אעשה אותו כי אני בוחר בו. מכיוון שגם אתה רוצה את הטוב, שמוט את האחריות וסמוך עלי.
האדם הבוחר יכול להפוך לבן בריתו של אלוהים בניסיון להטות את העולם לטוב, ובכך להרגיע את חרדותיו, ולהפוך את הקללות לברכות.
ד"ר משה מאיר, עמית מחקר במכון הרטמן בירושלים