בשנת 1854 הממשל האמריקאי ניסה לשכנע את צ'יף סיאטל, המנהיג האינדיאני של שבט הדאוומיש, למכור להם את אדמת השבט. סיאטל הגיב להצעה בנאום שהוא נשא בחודש מרץ של אותה השנה. לא ידוע תוכנו המדויק של הנאום, בין היתר משום שהוא דיבר בLushootseed שפה שלא הייתה מוכרת ללבנים.
אבל לפי אחת מהמסורות הוא נימק את הסתייגותו לעסקה בכך ש"הארץ לא שייכת לנו, אנחנו שייכים לארץ". בעיניו, הארץ כולה קדושה. האדמה היא האימא שלנו. מרוחות העולם אנחנו מקבלים את רוח אפינו ובסוף ימינו אנחנו נחזיר להם את רוחנו. יחסנו לטבע הוא כיחס שבין אח ואחות.
במהלך ספר ויקרא ובייחוד בפרשיות בהר-בחוקתי במסגרת תיאור של מצוות השמיטה, התורה מתייחסת לארץ לא כאובייקט דומם אלא כסובייקט, כישות חיה שיש לנו מחויבות ואחריות כלפיה. אם נטמא את הארץ, היא תקיא אותנו (ויקרא יח:כה). כמו שלאדם יש שבת פעם בשבוע, פעם בשבע שנים יש גם לארץ שבת (ויקרא כה:ב). אם לא ניתן לארץ לשבות, נגלה מהארץ עד שהיא תשלים את השבתות שנלקחו ממנה (ויקרא כו:לד).
כמו צי'ף סיאטל היהדות רואה את הארץ כקדושה. ובדומה לקשר עמוק שהוא תיאר בין אדם לבין הארץ, יש ציטוטים מכתבי הרב קוק ביחס לארץ ישראל; "ארץ ישראל איננה דבר חיצוני, קנין חיצוני לאומה, רק בתור אמצעי למטרה...ארץ ישראל היא חטיבה עצמותית קשורה בקשר חיים עם האומה, חבוקה בסגולות פנימיות עם מציאותה".(אורות עמ' ט).
הדמיון שבין שתי התפיסות מחייב לחדד את ההבדלים שהרי תפיסת האדמה האינדיאנית היא חלק מתפיסה דתית אלילית. ואילו היהדות היא מונותיאיסטית.
עלינו לברר מה היחס שבין אמונה באל אחד לאמונה בקדושת הארץ והארץ כישות עצמית?
[embed]http://video.jew2go.co.il/Kipa/yakovNagan/120511.flv[/embed]