מצוות התורה אינן שוות זו לזו במידת הקושי לקיימן. יש מצוות שנחשבות 'קלות' יותר ויש הנחשבות 'קשות' יותר, "ולפום צערא אגרא". אך לא מצאנו בשום מקום הזדהות מפורשת של הכתוב עם רמת הקושי של עושה המצווה, אם בדברי חיזוק או בהבטחה מפורטת כיצד ה' יעמוד לימינו ויסייע לו, ולכל היותר התורה מסתפקת בברכה כללית לשומרי מצוותיה.
אולם מצוות השביעית יוצאת מכלל זה, ודווקא בה ישנו ביטוי אוהד בתורה לחששות המלווים את שומרי השמיטה, בצירוף הבטחה פרטנית לנתינת פתרון מלא לקושי הנפשי ולחוסר הוודאות שלהם. כאן התורה חרגה ממנהגה ובאה לחזק את גבורת הנפש של בעל הקרקע, המשבית את אמצעי הייצור החיוניים שלו במשך שנה שלמה ומפקיר את פירותיו לכל אדם. ומשום כך היא מבטיחה לו ברכה מיוחדת - "וציוויתי את ברכתי לכם ועשת את התבואה לשלש השנים" (כה, כא).
ואמנם בעל ה'שם משמואל' (תרפ"א) מתלבט כיצד להתייחס לתהייה הנשמעת מפי רבים: "וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית", האם היא מעידה סדק בבטחונו של החקלאי בה', או דווקא על תמימותה של אמונתו. האם נכון לראות אותה כהבעת חולשה, אלא שיש לקבל אותה בהבנה ולתת לה מענה פרטני על פי רמתם הרוחנית של השואלים. או אדרבה, שאלה זו מעידה על גדלותו של המאמין, שמשתף את רבש"ע בחששותיו ושואל בתמימותו מה עליו לעשות וכיצד עליו להיערך. מצד אחד השואל נזקק להבטחה שברכת התבואה תספיק לו די צרכו לשלוש השנים, אך מאידך רוח הדברים מעידה על בשלותו הנפשית לקבל הבטחה זו ולפעול על פיה.
אולם לאמיתו של דבר דומה שאין כאן סתירה בין שני מצבים נפשיים מנוגדים, אלא תהליך מתמשך ומורכב של התמודדות אמונית עם מצב מתמשך של אי וודאות. תחילתו בחשש רב וסופו בהפגתו על ידי העמקת המבט, וככל שסוקרים את הבעיה בעיניים של אמונה כך גדלה הוודאות והביטחון בה' גובר. מעבר זה מעולם הספק לעולם הוודאות מאפיין את גבורתם של שומרי השביעית "גיבורי כח עושי דברו" בפרט, ואת עובדי האדמה בכלל - "הזורעים בדמעה ברינה יקצורו". מבחנה הגדול של האמונה אינה בהתכחשות למציאות ולסימני השאלה הקשים שהיא מציבה בפנינו, אלא בהעמקת הוודאות בגודל התפקיד המוטל על האדם בידי ההשגחה העליונה, "וה' הטוב בעיניו יעשה".
רעיון מעין זה מוזכר גם בפירושו של הנצי"ב מוולז'ין ביחס לאיסור "לא תרדה בו בפרך" (כה, נג), האוסר על האדון לשעבד את עבדו העברי בעבודת פרך. לדעתו, דין זה אינו מצטמצם בתנאי ההעסקה ההוגנים של העבד ובאיסור הפיזי להטיל עליו מלאכה שאינה מתאימה לו, אלא מגיע גם ליסוד הנפשי. האדון, כמי שמוביל את המהלך השיקומי של העבד ואת האמון שלו בכוחותיו, מצווה לעודד אותו ולהכינו לשחרור הצפוי ולחיי החירות שאחריו. עליו לעורר את תקוותו של העבד לגאולה על ידי מי ממקרוביו, ולא לאפשר לו לשקוע בשעבוד נפשי לעבדותו המתמשכת. וזאת משום שתפקידו האמיתי הוא להיות עבד ה', וככל שהדבר יתברר לו הריהו הולך וקונה את חירותו, "כי עבדי הם – ולא עבדים לעבדים".
"כי עבדי הם"
המצוה השביעית יוצאת מהכלל ודווקא בה ישנו ביטוי אוהד בתורה לחששות המלווים את שומרי השמיטה, בצירוף הבטחה פרטנית לנתינת פתרון מלא לקושי הנפשי ולחוסר הוודאות שלהם
