פרשות בהר- בחוקותי חותמות את ספר ויקרא, ובמרכזה של החתימה פרשת הברכה והקללה - הברית בין ה לישראל על קיום מצוות התורה כתנאי למצבם האיתן בארץ.
ההפטרה, מירמיהו ט"ז - י"ז, מתארת את דרך מימוש הברית בימי ירמיהו.
ההפטרה בהקשרה התנ"כי
ירמיהו פעל במשך כ-40 שנה, בסופה של מלכות יהודה, עד לחורבן ומעט לאחריו. עיקר פעולתו היתה בימי שלשה מלכים, שמלכו פרק זמן משמעותי: יאשיהו, שהיה אביהם של יהויקים וצדקיהו, שמלכו אחריו. דרך התנהלותם של מלכים אלה היתה שונה באופן מהותי: יאשיהו, שבימיו פעל ירמיהו כנביא במשך 18 שנה, היה מלך חיובי ביותר והווה את התקווה הגדולה והאחרונה של מלכות יהודה. יהויקים, שמלך 11 שנה, היה אכזר וקשה גם כלפי ה וגם כלפי העם, ובימיו נחתמה סופית גזירת החורבן. האחרון, צדקיהו, שמלך 11 שנה, היה חסר חוט שדרה: בגלוי נקט יד קשה כלפי ירמיהו ודבר ה [בהשפעת השרים שהקיפו אותו] , ובסתר התגנב לירמיהו ובקש ממנו הדרכה ועצה.
אף שלא נאמר בפירוש זמנה של ההפטרה, מבין השיטין עולה שהימים הם ימי יאשיהו. יאשיהו השקיע מאמץ גדול בתיקון המציאות המעוותת בעם. על כף המאזניים עמדה שאלה גורלית: האם יחול השינוי הנכסף, והעם יעלה על דרך המלך, או שמא - השבר הרוחני של עבודה זרה ותוצאותיה יכריעו, והעם והארץ יפלו לגלות וחורבן. ירמיהו, שנאבק להצלחת יאשיהו, נתקל ביחס קשה מצד העם, ומצא נוחם וחיזוק בפנייה לה ובקרבה אליו.
הדים של מאבק זה ורגשות אלה מנוסחים בהפטרה שלנו.
מצב בהפטרה: אדם ואדמה
המילה "ארץ" מופיעה בהפטרה 4 פעמים וכל פעם במשמעות אחרת.
ארץ היא כל הגלובוס, "בראשית ברא א-להים את השמים ואת הארץ". זו המשמעות גם בפסוק הפותח את ההפטרה "אפסי ארץ" - קצות הגלובוס, מקצות תבל.
כאשר ישראל יענשו הם יוגלו וישהו "בארץ אשר לא ידעת" - במשמעות של מסגרת מדינית-לאומית זרה.
האדם הבוטח בכוחו, משול לעץ מדברי הגדל "בארץ מלחה" - בקרקע המשמשת בית גידול בעלת יכולת צימוח נמוכה.
לקראת סופה של ההפטרה מזכיר ירמיהו, שהסרים מדרך ה "בארץ יכתבו" - היום היו אומרים: היו מנציחים אותם בכתיבה על הקרח. הכתיבה על הארץ, על האדמה, מקום שכולם דורכים עליו ורומסים את המצוי תחת רגלם, מבטאת חלופיות וחידלון, שפל, לעומת כתיבה וחקיקה בסלע - המבטאת כתיבה משתמרת.
לסיכום: ארץ היא הוויית יסוד, המופיעה בהפטרתנו ב-4 משמעויות שונות:
- כדור הארץ
- מסגרת מדינית-לאומית
- קרקע, בית גידול לצומח
- מקום נרמס ושפל.
הקשר שבין אדם ואדמה הוא מן הקשרים הייחודיים במקרא. האדם שנברא מן האדמה הושם בגן עדן לעובדה ולשומרה, על בסיס ברית בין ה לאדם על המותר והאסור. היכולת להתברך בכל השפע הקיים מותנה בציות לדבר ה. אדם המפר את הברית מגורש מן האדמה. כך קרה לאדם הראשון, כך קרה לקין, כך קרה לעם ישראל. את זה חזרנו ולמדנו בפרשה, על הברכה והקללה שבה. זה מה שהודגם בהפטרה:
עם ישראל נמצא בארץ [ישראל] וכל עמי [כדור] הארץ אמורים ללמוד ממנו את הדרך הראויה להתנהלות עלי אדמות. אם עם ישראל מתנהל בדרך לא ראויה, הארץ [ישראל] הופכת ביחס אליו ל"ארץ מלחה", הוא יוצא ל"ארץ אשר לא ידעת" והוא יורד לארץ, לשפל.
נסיים במה שמסיימת ההפטרה:
"רפאני ה וארפא, הושיעני ואוושעה, כי תהילתי אתה".
דוד נתיב מרצה לתנ"ך במכללת הרצוג- גוש עציון