מבוא
פרשת בהר היא פרשה קצרה הכוללת נ"ז פסוקים בלבד (ויקרא כה, א–נה; כו, א–ב). אין בה התייחסות מפורשת לדמויות נשים ספציפיות כלשהן. עם זאת בספרות חז"ל ובספרות הראשונים אנו מוצאים שכתובים מקראיים אחדים נדרשו על אודות שלוש דמויות נשים; שרה אמנו, מרים הנביאה ואסתר. המכנה המשותף לדרשות אלה הוא שהן קושרות את הדמויות הללו עם חלקן בגאולת ישראל: אסתר נחשבת במדרש אסתר רבה לגואלת בימי המן לצד מרדכי, ובספרות הראשונים מועלות זיקות בין שרה ומרים לבין גאולת מצרים.
אסתר
במדרש אסתר רבה (י, יג, מהדורת תבורי-עצמון, עמ' 182–183) נדרשו כתובים מתוך פרשת בהר על גאולת ישראל בימי מרדכי ואסתר. וכך נאמר: "אמר ר' ברכיה: הב"ה כתב גאולת ישראל בתורה, דכתיב 'וְכִי תַשִּׂיג יַד גֵּר וְתוֹשָׁב עִמָּךְ וּמָךְ אָחִיךָ עִמּוֹ וְנִמְכַּר לְגֵר תּוֹשָׁב עִמָּךְ אוֹ לְעֵקֶר מִשְׁפַּחַת גֵּר. [אַחֲרֵי נִמְכַּר גְּאֻלָּה תִּהְיֶה לּוֹ אֶחָד מֵאֶחָיו יִגְאָלֶנּוּ. אוֹ דֹדוֹ אוֹ בֶן דֹּדוֹ יִגְאָלֶנּוּ]' (ויקרא כה, מז–מט). 'יַד גֵּר וְתוֹשָׁב' – זה המן שנתגדל ונתעשר והשיגה ידו לשקול עשרת אלפים ככר כסף, ונקרא גר תושב שהוא מזרעו של עמלק והיה תושב במדי ופרס. 'וּמָךְ אָחִיךָ עִמּוֹ' – אלו ישראל שהיו דלים ומכים. 'וְנִמְכַּר לְגֵר תּוֹשָׁב' – שמכרם אחשורוש להמן להשמיד להרג ולאבד. 'אוֹ לְעֵקֶר מִשְׁפַּחַת גֵּר' – שעשה עצמו ע"ז הה"ד [=הדא הוא דכתיב] 'וְכָל עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ כֹּרְעִים וּמִשְׁתַּחֲוִים לְהָמָן' (אסתר ג, ב). 'אַחֲרֵי נִמְכַּר גְּאֻלָּה תִּהְיֶה לּוֹ' – שגאלם הב"ה מידו והצילם מגזרתו ופדאם. 'אֶחָד מֵאֶחָיו יִגְאָלֶנּוּ' – זה מרדכי, דכתיב ביה 'וְרָצוּי לְרֹב אֶחָיו' (אסתר י, ג). 'אוֹ דֹדוֹ אוֹ בֶן דֹּדוֹ יִגְאָלֶנּוּ' – זו אסתר, שהיא בת דודו, ונגאלו ישראל על ידיה".
דרשה זו היא היחידה בספרות חז"ל המסבה תיבות מקראיות מתוך פרשת בהר על דמויות נשים. המהר"ל מפראג מתייחס לדרשה באסתר רבה בביאורו אור חדש על מגילת אסתר (מהדורת מכון ירושלים, כרך שני, פרק ח, יז, עמ' תתשנ–תתשנה). הוא כותב שהמדרש "בא לבאר כמה גדולה הגאולה הזאת עד שהיא רמוזה בתורה, מה שלא תמצא כך בשאר הגאולות". דברי המהר"ל הללו אינם נהירים כל צורכם. כיוון פרשני אחד לביאורם הוא לומר שגאולת פורים הייתה כה גדולה וחשובה עד כי היא רמוזה באחת ממצוות התורה, דבר שאיננו מצוי לגבי שאר הגאולות (דברי המהדיר הרב הרטמן, שם, עמ' תתשנא, הערה 351).
ישראל היו נתונים אז בצרה בתוך צרה; הם היו תחת המלך אחשורוש "ודי היה בצרה הזאת" אולם יתירה מזו, בזמן זה הם אף נמכרו להמן. כלשונו של המהר"ל: "ואף כי ישראל הם בגלות בין האומות, והם תחת המלכות, אין נחשבים נמכרים רק בימי המן, שהוא הדיוט, ולא מלך, נחשב דבר זה כי היו נמכרים". מרדכי שהיה משבט בנימין הוא שראוי היה לגאול את ישראל משום ששבט זה היה מוכן באופן מיוחד להיות עובדי ה' ובית המקדש והמזבח היו בחלקו (אור חדש, עמ' תתשנד–תתשנה). מכיוון שגזרת המן הייתה צרה בתוך צרה, הסתרה שבתוך הסתרה, ראויה הייתה אסתר לשמש כגואלת. לכן גם נס פורים היה נס נסתר, שלא כמו נס חנוכה, שהיה בית המקדש בנוי באותו הזמן, ונעשה להם נס גלוי. נס נסתר זה היה גדול יותר ובא ממדרגה עליונה נסתרת (אור חדש, הקדמה, מהדורת מכון ירושלים, כרך ראשון, עמ' סז–עא; קלד–קלט).
יש לציין עוד כי בביאורים אחדים מבית מדרשם של בעלי התוספות נדרשו מילים מתוך הפסוק בפרשת בחוקותי "וְהַנִּשְׁאָרִים בָּכֶם וְהֵבֵאתִי מֹרֶךְ בִּלְבָבָם בְּאַרְצֹת אֹיְבֵיהֶם וְרָדַף אֹתָם קוֹל עָלֶה נִדָּף וְנָסוּ מְנֻסַת חֶרֶב וְנָפְלוּ וְאֵין רֹדֵף" (ויקרא כו, לו) על ישראל בימי המן (תוספות השלם, חלק טו, עמ' קס–קסא, ויקרא כו, לו, אותיות א, ב). באחד הביאורים מוסבות המילים "וְהֵבֵאתִי מֹרֶךְ בִּלְבָבָם" על "דורו של מרדכי ואסתר", ומוזכר שאותיות המילה "מֹרֶךְ" הן בסיקול אותיות "מכר", "שנמכרו 'להרוג'" (אסתר ז, ד) (תוספות השלם, שם, עמ' קסא, אות ב).
שרה אמנו
גאולת מצרים מיוחסת במקורות ספרות חז"ל לשורה של דמויות, ובכלל זה לדמויות נשים (ראו בין היתר מאמרי "גאולת מצרים בזכות נשים: עיון במקורות ספרות חז"ל"). יציאת מצרים מוזכרת בפרשת בהר שלוש פעמים. האזכור הראשון מובא בסיום פרשת איסור ריבית, ששם נאמר: "אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת לָכֶם אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן לִהְיוֹת לָכֶם לֵא-לֹהִים" (ויקרא כה, לח). ההזכרה השנייה של יציאת מצרים מופיעה במהלך פרשת עבד עברי שנמכר לישראל: "כִּי עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לֹא יִמָּכְרוּ מִמְכֶּרֶת עָבֶד" (שם שם, מב). כמו כן בסוף הפרשה המקראית שעניינה ישראל המוכר את עצמו לגוי נאמר: "כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם" (שם שם, נה).
דבר היותה של גאולת מצרים בזכותה של שרה מוזכר בביאור מבית מדרשם של בעלי התוספות כדרשה לפסוק ל"ח: "'אשר הוצאתי'. שרה. בזכותה" (תוספות השלם, חלק טו, עמ' פא, ויקרא כה, לז, אות ג). חשוב להעיר כי אותיות השם "שרה" כלולות באופן ממשי בשתי המילים הללו; שתי האותיות האחרונות של המילה "אֲשֶׁר" הן שתי אותיותיו הראשונות של שמה, והאות האחרונה של שמה פותחת את המילה "הוֹצֵאתִי". זאת באופן שאותיות שמה מופיעות בשתי המילים הללו ברצף.
דרשה בעלת תוכן דומה המוסבת על הכתוב בפרשת בחוקותי: "וְזָכַרְתִּי לָהֶם בְּרִית רִאשֹׁנִים אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם" (ויקרא כו, מה) מובאת בביאורים אחדים של בעלי התוספות, והיא מתייחסת לדמויות אחדות. החלק על שרה מוסב על המילים "אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי" שנדרשו עליה גם בדרשה לכתוב בפרשת בהר. וכך נאמר: "'וזכרתי לה'ם' ב'רית ר'אשונים א'שר'. אברהם. 'אש'ר' ה'וצאתי. שרה... 'ראשונים' בגימ' משה ואהרן" (תוספות השלם, חלק טו, עמ' קעד, ויקרא כו, מה, אות א). המקורות הללו בביאוריהם של בעלי התוספות תמציתיים הם, ואין מצוי בהם פירוט כלשהו.
לעומת זאת, בספרות חז"ל מיוחסת זכות יציאת מצרים לארבע האימהות כקבוצה. כך ב"סדר אליהו רבה" (כה, עמ' 138) משויכת יציאת מצרים לאימהות, ובא פירוט של הזכויות שגרמו לכך; שרה, רחל ולאה העניקו את שפחותיהן לבעליהן ורבקה שמה את מבטחה בקב"ה בהליכתה עם אליעזר. זכות האימהות כגורמת לגאולת מצרים מאוזכרת אף בביאור הרוקח להגדה של פסח: "'וישמע ה' את קולנו' (דברים כו, ז). כמה שנאמר. 'וישמע א-להים את נאקתם. ויזכר א-להים את בריתו, את אברהם את יצחק ואת יעקב'" (שמות ב, כד): "'ויזכר אלקים את בריתו', שכרת ברית... עם אברהם עם יצחק ועם יעקב... 'את בריתו', לרבות השבועה כי נשבעתי והקימתי את השבועה אשר נשבעתי. 'את אברהם', לרבות זכות שרה. 'את יצחק', לרבות זכות רבקה. 'את יעקב', לרבות זכות רחל ולאה והשבטים" (ר' אלעזר מוורמייזא, הגדה של פסח, עמ' פד–פה) (ועיינו עוד יעל לוין, מדרשי בתיה בת פרעה, המבוא).
מרים הנביאה
הנביא מיכה מזכיר את מרים עם אחֶיה בזיקה ליציאת מצרים: "כִּי הֶעֱלִתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וּמִבֵּית עֲבָדִים פְּדִיתִיךָ וָאֶשְׁלַח לְפָנֶיךָ אֶת מֹשֶׁה אַהֲרֹן וּמִרְיָם" (מיכה ו, ד). הנביא משקיף על שלושת האחים כמנהיגים פעילים בתהליך גאולת מצרים, ואינו מייחס להם תפקיד ספציפי כלשהו.
מרים מוזכרת בשורה של מקורות בספרות חז"ל כאחת הגואלים ממצרים וכמי שישראל נגאלו בזכותה. רעיון זה מצוי כבר בספרות התנאים. כך ב"מכילתא דרבי שמעון בן יוחאי" נחשבת מרים כאחת מאבות האומה שבגינם נגאלו ישראל ממצרים, בדרשה הנשענת על התיבות "אֱ-לֹהִים מוֹשִׁיב יְחִידִים בַּיְתָה מוֹצִיא אֲסִירִים בַּכּוֹשָׁרוֹת" (תהילים סח, ז). וכך נאמר: "'בכושרות' במעשה כשרים שבהן אלו אברהם יצחק ויעקב. ד"א זה משה אהרן ומרים" (מכילתא דרבי שמעון בן יוחאי, מהדורת אפשטיין-מלמד, שמות יג, ד, עמ' 38) [ראו בהרחבה מאמרי "מרים הנביאה כגואלת בגאולת מצרים: עיון בספרות חז"ל ובספרות הראשונים", אשה ויהדותה 6 (תשע"ד), עמ' 247–259].
והנה, בביאור מבית מדרשם של בעלי התוספות אנו מוצאים כי מרים מוזכרת כגואלת בדרשה לאותו הפסוק בפרשת בהר המאזכרת את דבר היותה של גאולת מצרים בזכות שרה אמנו: "'א-להיכם אשר הוצאתי אתם' ס"ת מרים, שבזכות מרים יצאו" (תוספות השלם, חלק טו, עמ' פא, ויקרא כה, לח, אות א). לפי ביאור זה שמה של מרים רמוז בסופי התיבות. ביאור בעל כיוון רעיוני דומה מצוי בספר הרמזים לרבנו יואל, מבעלי התוספות, לכתוב השני בפרשת בהר המאזכר את יציאת מצרים: "כִּי עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (ויקרא כה, מב). גם בדרשה זו סופי התיבות של המילים יוצרות את השם מרים. וכך מצינו: "'הם אשר הוצאתי אתם' ס"ת מרים, בזכות מרים הנביאה' (ספר הרמזים לרבינו יואל על התורה, חלק שני, בני ברק [תשס"א], ויקרא, עמ' ע).
מעניין להזכיר כי גם בנוגע למרים הנביאה אנו מוצאים דרשה בעלת תוכן דומה המוסבת על הכתוב בפרשת בחוקותי "וְזָכַרְתִּי לָהֶם בְּרִית רִאשֹׁנִים אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם" (ויקרא כו, מה), שנדרש גם על שרה אמנו. דרשה זו מובאת בסידור חסידי אשכנז במסגרת ברכת זיכרונות של מוסף ראש השנה, ואף בה בדומה לשתי הדרשות הקודמות על מרים נעשה שימוש בעובדה שאותיות שמה מופיעות כסופי התיבות של מילות הפסוק: "'ברית ראשונים אשר הוצאתי אותם מארץ' ר"ת אברהם, 'ראשונים אשר הוצאתי אותם' ס"ת מרים. בזכות נשים נגאלו. 'ראשוני'' בגי' משה ואהרן" (סידור חסידי אשכנז, מבית מדרשם של ר"י החסיד ור"א מגרמייזא בעל הרוקח [מהדורת משה הרשלר], ירושלים תשל"ב, עמ' רי). יש להעיר כי לא ברור לחלוטין אם המילים "בזכות נשים נגאלו" מתייחסות למרים בלבד, או שמא גם לנשים הצדקניות במצרים (סוטה יא ע"ב ומקבילות).
אם כן נוכחנו באורח מעניין כי אותם כתובים מקראיים עצמם נדרשו במקורות שונים מבית מדרשם של בעלי התוספות הן על שרה אמנו והן על מרים הנביאה. אולם זאת תוך שימוש בדרכי קישור אחרות בנוגע לכל אחת מדמויות ההוד הנשיות הללו.