פרשת בהעלותך: כוחה של שיגרה

פרשת נרות המנורה נסמכה לפרשת הנשיאים כדי ללמד שהדלקתה היומיומית גדולה מקרבנות הנשיאים. הכיצד פעולה פשוטה כמו הדלקת נרות גדולה יותר מקרבנות רבים ויקרים?

הרב אלדד יונה 13/06/19 11:12 י בסיון התשעט

צילום: shutterstock
צילום: shutterstock

בסוף הפרשה הקודמת קראנו על קרבנות נשיאי השבטים בחנוכת המשכן. פרשתנו מתחילה בציווי על אהרון להדליק את נרות המנורה במשכן. הוקשה למפרשים מדוע הסמיכה התורה פרשת הדלקת הנרות לפרשת הנשיאים, ותירץ רש"י (במדבר, פרק ח', פס' ב'): "למה נסמכה פרשת המנורה לפרשת הנשיאים? לפי שכשראה אהרן חנוכת הנשיאים חלשה דעתו, שלא היה עימהם בחנוכה, לא הוא ולא שבטו, אמר לו הקב"ה חייך, שלך גדולה משלהם, שאתה מדליק ומטיב את הנרות".

נסביר את דברי רש"י. הפסוק בקהלת (פרק א' פס' ט"ו) אומר "
מְעֻוָּת לֹא-יוּכַל לִתְקֹן וְחֶסְרוֹן לֹא-יוּכַל לְהִמָּנוֹת", ופירשה הברייתא במסכת חגיגה (דף ט' עמוד ב') "מעוות לא יוכל לתקון- זה שביטל ק"ש של שחרית או קריאת שמע של ערבית או שביטל תפלה של שחרית או תפלה של ערבית. וחסרון לא יוכל להימנות- זה שנמנו חביריו לדבר מצוה והוא לא נמנה עמהן". כלומר, ישנן מצוות שגרתיות שכשעבר זמנן אין להן תשלומין והאדם חסר לנצח את המצווה הזו. אדם קרא כל ימיו קריאת שמע וביטל יום אחד, אמנם שכרו עצום, אבל עדיין הוא בגירעון ניצחי לעומת זה שקרא קריאת שמע תמיד וגם באותו יום. וישנם מצבים שכמה אנשים החליטו לקיים ביחד מצווה מיוחדת ואדם ספציפי לא היה איתם ולא נטל חלק בקיום המצווה. לנצח הוא בגירעון שהוא לא ימנה עם חבריו כשהם יקבלו שכר על המצווה הזו והוא לא. פירש רש"י שם בגמרא בקטע דומה באותה סוגיה "שאמרו לו בא עמנו ולא הלך נמצא שחסר עצמו מאותו מנין לא יוכל לימנות עוד באותו מנין שכבר עשו את המצוה".

הנשיאים, כאמור, נמנו לדבר מצווה מיוחדת. היתה חנוכת המשכן, ונשיאו של כל שבט הביא קרבנות ומתנות יקרות לרגל חנוכת המשכן. יותר מזה, נשיאי כל השבטים הביאו כל אחד בדיוק אותו מספר של קרבנות ומשקל של מתנות. רק שבט אחד לא הביא כלום- שבט לוי. אהרון, בתור הכהן הבכיר, היה בצער גדול. הנה נמנו שאר השבטים לדבר מצווה והוא ושבטו לא נמנו עימהם! לנצח הוא בגדר "וחסרון לא יוכל להימנות!" הוא ושבטו לא נמנים עם שאר השבטים בקיום המצווה הגדולה של קרבנות נדבה בחנוכת המשכן.

בשלב הזה בא הקב"ה לאהרון ומפייסו, שאע"פ שנכון שאהרון ושבטו יהיו חסרים לנצח מהמצווה הגדולה והמיוחדת של קרבנות בחנוכת המשכן, ועל כן הפסידו לנצח נצחים בצורה שאי אפשר להשלימה, אבל עדיין יש להם אפשרות לקיים מצווה אחרת, גדולה מזו. מהי המצווה הגדולה? שאהרן מדליק ומטיב את הנרות. נשאלת השאלה במה מצווה זו גדולה יותר? הרי הנשיאים נתנו נדבה ששווה ממון רב. אהרון אפילו לא קונה את השמן לנרות מכספו הפרטי, אלא בסך הכל מדליק את המנורה בפועל כשליח של כלל ישראל.

לפני שנענה נקדים עוד עניין קטן. ההלכה מכירה בטבע האנושי להתלהב יותר ממצווה נדירה או חד פעמית. אדם מברך "שהחיינו" על מצווה שבאה פעם בהרבה זמן כמו תקיעת שופר, סוכה, לולב, נר חנוכה, מגילה בפורים, ברית מילה ופדיון הבן. לעומת זאת, אע"פ שמצוות ציצית ותפילין אינן פחותות ממצוות אלו, אדם לא מברך שהחיינו לפני הנחת תפילין. מדוע? כי ברכת שהחיינו היא הודאה על שמחה מיוחדת. תפילין מניחים כל יום, אז אדם פחות מתלהב. נרות חנוכה מדליקים רק 8 פעמים בשנה, אז האדם בפעם הראשונה מתלהב יותר, ולכן תיקנו לו חכמים שיברך "שהחיינו" ויודה לה' על שמחתו.

במצוות שגרתיות יש גם כלל של "אין שני קולות נשמעים". כלומר, אם אני אינני קורא בעצמי אלא רוצה לשמוע אחר שקורא ולצאת ידי חובה ע"י השמיעה (ובתנאי כמובן שהקורא מתכוון להוציא אותי ידי חובה, כלומר, שהוא מתכוון שהוא קורא גם בשביל ששמיעתי אותו תיחשב כאילו קראתי בעצמי, וגם אני מקשיב היטב לקריאתו ומתכוון לצאת בה ידי חובתי) אני חייב לשמוע רק אדם אחד שקורא ולא שניים או יותר. אם אני רוצה לצאת ידי חובת קידוש מבלי לאחוז בעצמי כוס קידוש ולקרוא עליו את נוסח הקידוש ולשתותו בסוף, אלא לשמוע אחר שמקדש ושותה ולצאת בזה ידי חובה כאילו קידשתי בעצמי (מה שבעצם נהוג בכל מקום שאחד מקדש והשאר מקשיבים ועונים אמן, ובזה נחשב להם כאילו קידשו בעצמם, בתנאי כמובן שהמקדש התכוון להוציאם ידי חובתם וגם הם הקשיבו היטב והתכוונו לצאת ידי חובה) אני יכול לשמוע רק מאחד שמקדש בקול רם. אם שני אנשים קוראים ביחד את הקידוש בקול (ונניח שלכל אחד יש כוס עצמאית) ושניהם מכוונים להוציא אותי ידי חובה, אני אינני יכול להקשיב באותו זמן לשניהם ולצאת ידי חובה בשמיעה. מדוע? כי לעולם שני אנשים לא יקראו בדיוק באותו קצב עד רמת ההברה, ובמקרה כזה חזקה שאני כשומע אתבלבל, ובסוף לא הקשבתי לאף אחד מהם מהתחלה ועד הסוף, ולכן אסור לעשות כן. כמו כן כשעולים לתורה אסור ששניים יקראו ביחד (שו"ע, או"ח, סי' קמ"א סע' ב') אלא או העולה קורא לבד ושליח ציבור שותק, או שאם העולה לא יודע לקרוא לבד השליח ציבור קורא בקול והעולה (שחייב לקרוא בפיו שהרי בירך!) קורא בלחש.

אבל, במצוות נדירות, למשל, קריאת מגילה, מותר לשמוע ולכוון לצאת ידי חובה אפילו מ2 אנשים ששניהם מכוונים להוציא אותי ידי חובה (שו"ע, או"ח, סי' תר"ץ, סע' ב'). מדוע? כי אנשים מתלהבים מהמצווה הנדירה, ולכן יצליחו להתרכז לשמוע מאחד הקוראים מהתחלה עד הסוף, ולא להתבלבל מהקורא השני.

אם כן ראינו שבטבע האנושי אנשים מתלהבים יותר ממצוות נדירות, ויש לזה גם השפעה על ההלכה. ממילא קל יותר לאדם לקיים מצווה גדולה, אבל פעם בכמה זמן או חד פעמית, מאשר מצוות כביכול "קטנות", אבל כל יום. אומר הקב"ה לאהרון- אמנם הפסדת את המצווה המיוחדת הגדולה של קרבנות נדבה בחנוכת המשכן, וממצוה זו אתה חסר עולמית, אבל יש לך עדיין אפשרות לקיים מצוות שגרתיות, אבל כל יום. אם תצליח בשיגרה שלך לקיים את המצווה, גם אחרי שתדעך ההתלהבות הראשונית, הרי שמעלתך גדולה ממעלת הנשיאים שקיימו מצווה ענקית, אבל חד פעמית.

גם אנחנו נמצאים כעת בצאתנו מימי העומר ויום האדיר של חג מתן תורתנו. הורגלנו בימי העומר שכמעט כל שבוע יש אירוע מיוחד. בתחילה פסח הקדוש על שלל מצוותיו המיוחדות, בסופו ביעור ווידוי מעשרות שמתקיימים פעמיים בשבע שנים בלבד, לאחר מכן ימי הזיכרון שבהם מתחזקים בתשובה ויום העצמאות שהוא יום הודיה. ל"ג בעומר שבו מתעלים יותר בכיוון תורת הסוד, ויום ירושלים שגם הוא יום הודיה, ואז נקודת השיא- חג מתן התורה שבו עוסקים בתורה כמעט סביב השעון. ופתאום, עבר שבועות ועבר אפילו אסרו חג, ואין שום חג נראה באופק.... כאן מלמדת אותנו התורה שהמצוות שבשגרה הן אלו שאנו צריכים להתחזק בהן ולהתרגל לעשותן במדויק כדרישות ההלכה בלי קולות חסרות בסיס ועיגולי פינות מצד יצר הרע. התפילות, הטלית והתפילין, הכשרות, השבתות, טהרת המשפחה, בין אדם לחברו, מידות טובות וכו'.

אכן, מה מתאים המשכו של רש"י על פרשת המנורה. בפס' ג' כותבת התורה "וַיַּעַשׂ כֵּן אַהֲרֹן אֶל-מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה הֶעֱלָה נֵרֹתֶיהָ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת-משֶׁה
"וכתב על זה רש"י "ויעש כן אהרן -להגיד שבחו של אהרן שלא שינה". מה השבח הגדול שאהרון לא שינה ממצוות ה'? וכי יעלה על דעתנו שישנה? אלא, אומרים בעלי המוסר, שבחו של אהרון שלא שינה אפילו אחרי כמה שנים. שבאותו דקדוק להדליק את המנורה בזמן ולפי ההלכה בלי עיגולי פינות, הוא דיקדק לא רק בהתחלה, אלא כל ימיו. כשאדם מגיע למצב שהשיגרה שלו הוא בריאה, אז מצבו טוב.

כתבות נוספות

המשך באמצעות
שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון
יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר