"לא תתלונן"

[embed]http://video.jew2go.co.il/Kipa/yakovNagan/090611.flv[/embed]

ניפוץ חלום

בהעלותך היא מהפרשיות העצובות בתורה, ומכאן חשיבותה - חייבים ללמוד את לקחיה. החלום, האידאל, הציפיות הגבוהות - כולם מתנפצים אל מול מציאות מתסכלת ומכוערת. אחרי כמעט שנה שישראל שוכנים מסביב להר האלוהים, מגיע הזמן לזוז. משה מלא ציפיות - או-טו-טו נכנסים לארץ ישראל. הוא מפציר בחותנו להישאר עמם ולהיכנס אתם לארץ. בתוך כך משה חוזר פעמים רבות על הטוב שיהיה (במדבר י:כט-לב). עצוב כאשר הקורא כבר יודע שלא רק חותנו של משה לא יזכה להגיע לארץ, ולפני שיהיה טוב יהיה רע, רע מאוד. כאשר המחנה מתחיל לנסוע, משה דרוך לקראת המלחמה שתתחיל מיד עם כניסתם לארץ, וקורא 'קוּמָה ה' וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ' (במדבר י, לה). אולם מתברר שהאויבים והשונאים אינם מבחוץ אלא דווקא מבפנים.

תלונות גרועות מחטאים

הקריאה של משה מבטאת את שיא הציפיות, אך מיד אחר כך מתחיל המדרון החלקלק שסופו ידוע - ההורים ימותו במדבר, והבנים ינדדו במדבר עשרות שנים. מה הוא החטא שקלקל את הכול? הרי אפילו לחטא העגל, לאלילות ברגע הרגיש ביותר במערכת היחסים שבין ישראל לקב"ה - רגע כינון הברית במתן תורה - היה תיקון וכפרה. מה גרוע מזה שאין לו תקנה?

יש לכאורה מגוון של אירועים שליליים בפרשתנו ובפרשיות הבאות: בפרשתנו - תלונות המתאווים לבשר ודברי הסרה של מרים במשה; בפרשת שלח - המרגלים ודיבתם על הארץ; בפרשת קורח - המרידה במנהיגותם של משה ואהרן. אולם לא נכון יהיה לראות את האירועים הללו כאירועים מובדלים. אפשר לסכם את המשותף להם במילה אחת, שחוזרת פעמים רבות בפרשיות האלה: 'תלונות'. מה רע כל כך בתלונות? אין ציווי בתורה 'לא תתלונן', ומה יותר אנושי מלהתלונן? כדי לענות על כך, נתבונן בתלונות עצמן ונראה שהבעיה בתלונות היא לא התלונות אלא מה שעומד בבסיסן.

עבר, הווה, עתיד

הבעיות התחילו מיד אחרי קריאת משה המוזכרת לעיל בסעיף הקודם הבאתי "קומה ה'": 'וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים רַע בְּאָזְנֵי ה' וַיִּשְׁמַע ה' וַיִּחַר אַפּוֹ' (במדבר יא, א). על פי ההקשר 'מתאוננים' הוא סוג של תלונה. לא מפורט על מה הם התלוננו. נראה ששתיקה זו בא ללמד את מה שלרוב נכון לתלונות באשר הן - הדבר שעליו מתלוננים אינו הסיבה לתלונה אלא לכל היותר העילה שלה. אי-היכולת להכיר בעובדה זו יכול להביא את האדם להשלות את עצמו שאילו רק יקבל המתלונן את 'משאלת לבו', הכול יסתדר. אשליה זו משותפת גם למתלונן וגם למי שרוצה לעזור לו.

מצד האמת, הדבר שעליו מתלוננים אינו העניין. יש אנשים שנקודת המבט הבסיסית שלהם על החיים היא לראות את הרע בכל דבר. ראייה זו מושרשת אצלם עמוק, וכך הם חווים את המציאות. תחושתם הפנימית היא שהאחרים לעולם רוצים ברעתם, והם תמיד מחמיצים את מה שהיה יכול להביא שינוי טוב ומבורך לחייהם. הם רואים רק את מה שאין ולעולם לא את מה שיש, תמיד חסר להם, תמיד רע להם.

את הטיפוסים האלה נפגוש מיד בהמשך הדברים:

וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר: זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים: וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה אֵין כֹּל בִּלְתִּי אֶל הַמָּן עֵינֵינוּ (במדבר יא, ד-ו)

התלונות מידבקות - קבוצה אחת של 'אספסף' מתחילה להתלונן וכבר מצטרפים אליהם האחרים, 'ויִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל'.

נוסף על היפוך המציאות על פניה, מקוממת הקטנות וצרות האופקים של התלונה - הייתכן שהדבר המרכזי בחיים, שבגללו צריך לבכות ולהתגעגע למצרים הוא התאווה לבשר? היעדר הפרספקטיבה הזאת, לצערנו, אינו רק נחלת העבר.

הושע בן שלום, ראש המכינה קדם-צבאית בית ישראל, מכינה שעוסקת רבות בהכרה ובתרומה לחברה הישראלית, מביא את דור המדבר כמשל לזמננו. אנחנו זוכים לחיות בתקופה שדברים גדולים קורים בה, במאה החשובה ביותר של תולדות עם ישראל באלפיים השנים האחרונות, ואנשים מתעסקים בלריב ובלהתלונן על שטויות . זו תופעה שקיימת לא רק במרחב הלאומי אלא גם במרחב האישי. אני זוכר באחת החתונות שנוכחתי בהן, את אבי החתן עסוק עד החופה בלכעוס ולריב עם צוות האולם על סידור השולחנות במקום לשמוח ביום הגדול הזה.

בהמשך הפרשיות תלך הנוסטלגיה למצרים ותגבר. יהיו מי שיציעו לחזור למצרים (במדבר יד, ד), ומצרים תזכה לתיאורים המיוחדים לארץ ישראל: 'אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ' (במדבר טז, יג). אחר כך יעברו המתלוננים מלמאוס בה' (במדבר יא, כ) לנאץ את ה' (במדבר יד, יא). תפיסת המציאות נוגעת לא רק ליחס לעבר ולהווה אלא גם ליחס לעתיד. חטא המרגלים בפרשת שלח הוא בעצם הרחבת תרבות התלונות גם לעתיד, להתייאש ממנו ולבכות. העבר היה טוב, ואלוהים ומשה התעלו בהם שלקחו אותנו מהמקום הטוב. ההווה רע, והעתיד יהיה רע עוד יותר.

חטאי "לעשות" לעומת חטאי "להיות"

התלונות של העם על הבשר שברו את משה:

וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה אֶת הָעָם בֹּכֶה ..וּבְעֵינֵי מֹשֶׁה רָע: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל ה' לָמָה הֲרֵעֹתָ לְעַבְדֶּךָ וְלָמָּה לֹא מָצָתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ לָשׂוּם אֶת מַשָּׂא כָּל הָעָם הַזֶּה עָלָי: וְאִם כָּכָה אַתְּ עֹשֶׂה לִּי הָרְגֵנִי נָא הָרֹג אִם מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ וְאַל אֶרְאֶה בְּרָעָתִי (בדמבר יא, י - טו)

כמה הידרדרה מערכת היחסים בין משה לעם; אחרי חטא העגל היה משה מוכן להקריב עצמו כדי להציל את העם (שמות לב, לג), ואילו כאן משה מבקש למות ובלבד שיפטרו אותו מלהנהיג את העם. מה גרם אפוא למשבר הגדול?

התלונות אינן עניין נקודתי או נפילה זמנית, הן שיקוף וביטוי של הוויית החיים והן מאפיינות אווירה כללית. תפיסת מציאות מעוותת גורמת לכך שלעולם ימצאו את החסרונות, לא משנה כמה טוב. תמיד החלופה שלא נבחרה מתבררת למפרע כטובה יותר. ומה שלא תעשה - לעולם תהיה בחזקת אשם. רש"י כותב שכאשר התפלל משה לרפואות אחותו מרים, שנענשה מכיוון שדיברה בו סרה, הוא נאלץ לקצר בתפילתו: 'מפני מה לא האריך משה בתפלה, שלא יהיו ישראל אומרים אחותו נתונה בצרה והוא עומד ומרבה בתפלה?!' (רש"י, במדבר יב, יג) You can’t win. וכך אי אפשר לנהל מערכת יחסים, אין עם מי לדבר, אין לאן להתקדם. באווירה העכורה הזאת, משה מרגיש שהוא אינו מסוגל להמשיך. ולכן, בתשובה לשאלה שפתחנו בה: על המעשה של חטא העגל אפשר להתגבר וממנו אפשר להמשיך הלאה, אך לא בתפיסת עולם בסיסית ופנימית של האדם מלווה אותו תמיד, אז, כאשר התפיסה מעוותת לחלוטין, אי אפשר להתקדם הלאה.

תיקון עולם פנימי

לסיכומו של דבר, התורה עוסקת רבות בתיקון מעשיו של האדם. הבעיה של עם ישראל שפרשתנו עוסקת בה, נוגעת פחות לפן המעשי של חייהם ובעיקר לעולמם הפנימי. חלק גדול מתפיסת המציאות השורשית של האדם מעוצבת בשלבים מקודמים מאוד של החיים. יוצאי מצרים גדלו בתוך סבל גדול, וייתכן שזו הסיבה ליחסם הפתולוגי למציאות, כך נראה לעתים, ולחוסר היכולת להשתנות גם כאשר גורלם משתנה לטובה.

אחת הבשורות של העידן החדש היא התגברות ההכרה שהעולם הפנימי ותפיסת המציאות ניתנות לשינוי. תנאי מקדים אפוא לאדם הרוצה לשנות את תפיסת המציאות שלו היא ההכרה שאפשר להפריד בין המציאות לבין הדרך שבה חווים אותה ומפרשים אותה. רק כך יהיה האדם מסוגל לראות שהשינוי הנחוץ אינו במציאות אלא בתפיסת המציאות. אז יוכל האדם לשאול את עצמו למה הוא בוחר לפרש את המציאות באופן שלילי ואיך הוא יכול לפתוח את עצמו לנקודות מבט אחרות על המציאות. ביהדות, התחום של עבודת הנפש פותח מאוד בחסידות ובקבלה. בזמננו אנו עדים לתנועה כלל עולמית של העמקה בעולם הפנימי של נפש האדם, החותרת לתיקון לא רק של ה"לעשות" אלא גם של ה"להיות".


הרב יעקב נגן, ר"מ בישיבת ההסדר עותניאל