(יח) וְאֶל הָעָם תֹּאמַר הִתְקַדְּשׁוּ לְמָחָר וַאֲכַלְתֶּם בָּשָׂר כִּי בְּכִיתֶם בְּאָזְנֵי ה לֵאמֹר מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר כִּי טוֹב לָנוּ בְּמִצְרָיִם וְנָתַן ה לָכֶם בָּשָׂר וַאֲכַלְתֶּם:
(פרק יא)
מדברי המשורר בספר תהלים (עח, יט) "וַיְדַבְּרוּ בֵּאלֹהִים אָמְרוּ הֲיוּכַל אֵל לַעֲרֹךְ שֻׁלְחָן בַּמִּדְבָּר", המציג את תלונת בני ישראל בענין הבשר (ראה למשל ראב"ע ורד"ק שם), עולה שבני ישראל פקפקו ביכולת זאת של הקב"ה לספק להם צרכיהם. מהיכן עולה בפרשתנו קטנות אמונה זו של ישראל?
האלשיך הקדוש לומד על קטנות אמונתם של ישראל ועל פקפוקם ביכולתו של הקב"ה לספק להם בשר משני חלקיו של הביטוי "כִּי בְּכִיתֶם בְּאָזְנֵי ה לֵאמֹר מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר", ונפתח בעניין הבכי.
מתוך דיוק בפסוקים ומתוך ראייה פסיכולוגית עמוקה, עומד האלשיך הקדוש על פרט הנראה שולי לכאורה; ראשית מוצג הבכי ולאחר מכן מוצגת האמירה "מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר". מה משמעותו של סדר זה של הדברים? כותב האלשיך הקדוש:
הנה דרך המתאוה דבר ומבקש מאדוניו או אביו, כי ישאל תחלה. ואם לא יותן לו, אז יבכה, בראותו כי תוחלתו נכזבה. אך הבוכה טרם ישאל, הוא כי מתחלה גמר בלבו כי אזלת יד מבוקשו, כי אין לאל יד אדוניו לתתו לו, על כן טרם יענה הוא בוכה. וזהו כי בכיתם לאמר וכו, כי תחלה בכיתם ואחר כך לאמר וכו, הפך דרכו של עולם, כי זה הוראת קוטן אמנה חלילה.
אילו היתה בקשתם של ישראל נובעת מתוך אמון מלא ביכולת ה, לא היו מקדימים בכי לבקשתם. הבכי שקדם לבקשה מלמד על "קוטן אמנה" - "כי מתחלה גמר בלבו כי אזלת יד מבוקשו".
אמנם, ניתן לכאורה לטעון שבני ישראל פתחו בבכי לא בגלל פקפוק ביכולת ה אלא מעוצמת התאווה שהתאוו. הם כל כך היו להוטים לאכילת בשר עד כדי כך שלא הצליחו פשוט לבקש, אלא בכו מיד. האלשיך הקדוש דוחה זאת לאור המשך דבריהם - "כִּי טוֹב לָנוּ בְּמִצְרָיִם"; וכה דבריו:
ואין להשיב כי מגודל התאוה לא עצרתם כח, ולא יכולתם להתאפק מלבכות טרם האמירה, אך עודכם מאמינים יוכל אל לערוך שלחן במדבר; שאם כן לא היה לכם להחליט ולומר כי טוב לנו במצרים.
ההערכה שבמצרים טוב יותר מאשר במדבר בנויה על ההנחה שאין ביכולתו של הקב"ה לספק להם בשר, שהרי אילו היו ישראל סבורים שביכולת ה לתת להם בשר לא היו אומרים באופן מוחלט וחד משמעי שבמצרים היה להם טוב יותר.
להערות עמוקות אלו מוסיף האלשיך הקדוש גם ראיה לחוסר אמונתם של ישראל מהביטוי "מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר", שמתפרש לדעתו - "היש מי יאכילנו בשר"?!
נמצא, שחוסר אמונתם של ישראל עולה הן מסדר פעולותיהם (בכי קודם אמירה) והן מדבריהם.
אמנם, ביחס לדבריהם "מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר" עומד האלשיך הקדוש על הבדל מסוים בין הצגת דבריהם של ישראל על ידי הקב"ה ובין הצגת דבריהם על ידי משה, ומתוך כך ניתן לעמוד בין היתר על גודל מעלתו של משה כמנהיגם של ישראל. כך כתב האלשיך הקדוש:
ועל פי דרכנו נבאר אומרו כי יבכו עלי לאמר תנה לנו בשר. כי איך שינה משה ממאמרם, כי לא אמרו רק מי יאכילנו בשר. אך הנה באומרם מי יאכילנו סובל שני פירושים. או מי יתן לנו רועה שיאכילנו בשר, כי זה משה האיש לא יוכל. או כלפי מעלה היוכל אל וכו. והנה משה טרח לקיים הפירוש הראשון, ואמר חבל לעבדך שלא שמת כל צרכם עלי. כי מה שיבכו לא עליך ה, שהוא הפירוש השני, כי אם עלי הוא לאמר תנה לנו בשר, כי עלי אמרו מי יאכילנו. אך הוא יתברך גילה האמת שהוא הפירוש השני, כמאמר המשורר ויאמרו היוכל אל לערך שלחן במדבר. וזהו אומרו ואל העם תאמר וכו, כי בכיתם באזני ה לאמר מי יאכילנו, לא בכיתם באזני משה כמדברים אליו אם יוכל תת בשר, כי אם באזני ה לאמר לו מי יאכילנו, כמסתפקים ביכלתי חלילה.
משה אומר שטענתם של ישראל היא אישית אליו - "תְּנָה לָּנוּ בָשָׂר וְנֹאכֵלָה" (פסוק יג), אבל בדברי הקב"ה מוצגת הטענה הכללית "מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר". משה כמנהיגם הנעלה של ישראל מזדרז לפרש את טענתם, שאינה חד משמעית, "מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר" כמתייחסת אליו אישית. לפי פרשנותו, שאותה הוא מציג בפני הקב"ה, הטענה היא על חוסר יכולתו של משה - "מי יתן לנו רועה שיאכילנו בשר, כי זה משה האיש לא יוכל". דברי משה, אפוא, אינם ציטוט דברי ישראל אלא פרשנות מקֵלה שהוא מעניק לדבריהם. אולם הקב"ה, הבוחן כליות ולב, מציג את האמת המרה כפי שהיא: הבכי אינו על משה האיש, הבכי הוא "בְּאָזְנֵי ה", דהיינו על חוסר יכולתו, כביכול, של מלכו של עולם. [בהמשך דבריו מתייחס האלשיך הקדוש לשאלה "היתכן כי דור דעה לא האמינו ביכולת ה"; עיין שם].