"והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאווה וישבו ויבכו גם בני ישראל ויאמרו מי יאכילנו בשר"
לבני ישראל נמאס מהמן! זה לא שהמן לא טעים "וטעמו כצפיחית בדבש", הבעיה היא שלמרות טעמו המיוחד יש לו מראה אחד בלבד- "ועינו כעין הבדולח". ואיך נאמר- נמאס, "נפשו קצה בלחם", רוצים בשר!
אל מול פרץ התאווה של בני ישראל משה רבינו נשבר לראשונה ובפסוקים קשים פורש את תסכולו: "האנוכי הריתי את כל העם הזה ... ואם ככה את עושה לי הרגני נא הרוג אם מצאתי חן בעיניך ואל אראה ברעתי..."
בשום משבר אחר לא הגיב משה רבינו בצורה כל כך חריפה ומיואשת - ומה כבר ביקשו ישראל? קצת עוף ובשר לשבור את שגרת הלחם? ומה הפתרון האלוקי לבעיה?
"אספה לי שבעים איש מזקני העם"
כיצד זה פוטר את בעיית הבשר?
בחסידות נלמד הפסוק הראשון "והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאווה" - בני ישראל לא באמת רצו בשר- הם רצו תאווה, הם השתוקקו להתמלא בתאווה, הם התאוו להתאוות.
משה שמכיר את עמו כמו אב את בנו יודע מה הבעיה האמיתית - והיא לא בשר. הבעיה האמיתית היא הריקנות, השאיפה הבלתי ממולאת לתוכן, למילוי פנימי. כשעם ישראל עוזב את הר סיני נוצר חלל גדול בפנימיותם. הנפש שהורחבה במעמד הר סיני, הכלי שנמתח מכוח האור העצום שנכנס בו עד שנשבר (פרחה נשמתם), האוזן והנשמה ששמעו דברי אלוקים חיים, שראו את אלוקים יורד על הר סיני, שלמדו את תורתו למרגלות ההר- לפתע עם ישראל מוצא את עצמו ריק-בוואקום פנימי. ההר נעלם ועמו זכר החוויה האדירה של ההתגלות האלוקית, פג טעם המפגש עם האלוקות.
כוח החיים הטמון באדם משתוקק לביטוי, למילוי של הנפש בתוכן, במשמעות, בחוויה, באור. אם החיים אינם מלאים בתוכן של קודש נוצר וואקום, חלל שחייב להתמלא. מהחלל הפנוי הזה נוצרת השאיפה והתשוקה לדברים אסורים. בעצם, לכל דבר שעשוי לתת תחושה של מילוי פנימי, של ריגוש של חוויה של התרגשות ושל חיים. נשמתו של האדם משתוקקת למלא את החיים במשמעות, בתוכן, לטעום את החוויה.
התאוות יוצרות אצל האדם הריקני, המשתוקק והצמא תחושה של רוויון, של מילוי. אלא שמילוי זה מתברר מהר מאד כריקנות גדולה יותר- ואז נוצר צורך עוד יותר גדול למילוי וחוזר חלילה.
אדם שממלא את חייו בחוויות שאינן באמת פנימיות אלא מובאות מבחוץ כתאוות גשמיות, גופניות - מוצא את עצמו מהר מאד משתוקק ליותר.
חז"ל כבר לימדונו: "אבר קטן יש באדם משביעו- רעב ", מילוי תאוות חומריות, גשמיות הרי הוא כמי מלח לצמא- הם אך מצמיאים יותר.
משה מזהה את הבעיה- עזבנו את הר סיני, הריק הפנימי הולך וגדל ויוצר תאווה לתאווה, תשוקה למילוי החלל הפנימי בדברים חיצוניים- מה שמפריע במן הוא לא טעמו או איכותו אלא מראהו- עם ישראל הולך ומשתוקק לתאוות חיצוניות, למילוי של חול וגשמיות, של פיזיות ובשר- ומשה יודע שזוהי רק תחילת הדרך, מכאן והלאה המצב רק יחמיר. הם ירצו תאווה וכשיקבלו אותה ישתוקקו לעוד ועוד ועוד.
מה שמתחיל בתאווה לבשר וגשמיות מותרת ימשיך לתאווה לאיסור וטומאה "וישמע משה את העם בכה למשפחותיו - על עסקי משפחותיו שנאסרו להם לשכב אצלם" -זה מתחיל בתאווה לבשר ונגמר בתאוות בשרים ועריות...
משה נשבר- הוא מוכן להקריב את חייו למען עם ישראל, אבל לראות את עם ישראל קורס אל תוך עצמו, מתמלא תאוות ותשוקות חיצוניות וטמאות- הוא כבר מעדיף למות. ברגע שמתעורר האספסוף אשר בקרב היהודי ודורש תאוות - זהו תחילת סופו של התוכן היהודי.
זו הפנייה לחיתיות שבו, לחומריות שבו ועזיבת הרוחני והעליון.
דווקא בהקשר הזה מעניינת המחלוקת לגבי זהות האספסוף.
יש שפרשו "אלו הגרים שעלו עמהם ממצרים הנאספים עליהם, וחד אמר אין אספסוף אלא סנהדרין (!)" ואין בהכרח מחלוקת:
דווקא הנקודה המסרבת להסתפק בקטנות - היא זו שעלולה לדחוף את האדם למילוי יצריו ותאוותיו- "כל הגדול מחברו יצרו גדל ממנו". אי מילוי תוכן של קדושה מסוכן יותר וגורר לתשוקה אסורה ולתאוות. לכן הפתרון לבעיה הוא 70 הזקנים- משה לבדו לא יכול למלא את נפשותיהם הצמאות של עם ישראל- משום שהוא אחד ומשום שהוא מצומצם ביכולתו למלא את תוכן כל אחד ואחד. 70 הזקנים מייצגים 70 פנים לתורה- כך שכל אחד יוכל לקבל את המענה הרוחני שימלא אותו בתוכן של קדושה, מי שכרוך אחר הפילפול יקבל את שלו, כך גם מי שנפשו חשקה בחסידות, בהלכה או בוורטים- תפקיד הזקנים למלא את הריקנות. זוהי הבעיה האמיתית.
הבערה הפנימית של הנפש הישראלית צריכה לקבל ביטוי של קודש, תוכן של אהבת ה. רק על ידי כך תדע לדחוק החוצה את התאוות הגשמיות, את התרבות הזרה ועבודתה.
"שלהבת אש הקודש של אהבת ה הלא בתוך הנשמה היא, תמיד בוערת היא..." (מידות הראי"ה ,אהבה ד)