פרשת בהעלותך: מדוע נעלם גרשום בן משה?

מה הקשר בין הנער המלשין על אלדד ומידד המתנבאים במחנה, לבין גרשום בנו של משה. מתוך ספרו החדש של ד"ר איתן פינקלשטיין

ד"ר איתן פינקלשטיין
יז בסיון התשעח
,
31 במאי, 2018 13:27
כריכת הספר

כריכת הספרצילום: ד"ר איתן פינקלשטיין

"וַיִּשָּׁאֲרוּ שְׁנֵי אֲנָשִׁים בַּמַּחֲנֶה שֵׁם הָאֶחָד אֶלְדָּד וְשֵׁם הַשֵּׁנִי מֵידָד וַתָּנַח עֲלֵיהֶם הָרוּחַ וְהֵמָּה בַּכְּתֻבִים וְלֹא יָצְאוּ הָאֹהֱלָה וַיִּתְנַבְּאוּ בַּמַּחֲנֶה: וַיָּרָץ הַנַּעַר וַיַּגֵּד לְמֹשֶׁה וַיֹּאמַר אֶלְדָּד וּמֵידָד מִתְנַבְּאִים בַּמַּחֲנֶה" (יא, כז). "וַיָּרָץ הַנַּעַר וַיַּגֵּד לְמֹשֶׁה" – ומי היה [הנער]? גרשום בן משה היה (תנחומא (בובר), בהעלותך כב).

נראה כי דרשה קצרה ותמציתית זו, טומנת בחובה את השקפתו של הדרשן על דמות בנו-בכורו של משה רבינו. זיהוי זה, המובא גם ברש"י על אתר, מדגיש בפנינו את השאלה על אודות היעלמות בניו של משה מנוף ההנהגה של עם ישראל. פעמים רבות אנו נתקלים בבנים שאינם ממשיכים את דרכי אבותם: ישמעאל, עשו, בני עלי הכהן, בניו של שמואל, ואף נדב ואביהו בני אהרן. ברם, בניו של משה כמעט אינם מוזכרים בתורה, לטוב או לרע, ועל כן ננסה דרך זיהוי זה לעמוד על אופיו של הבכור שבהם, כפי שראוהו חז"ל.
הביטוי "וַיּוֹאֶל מֹשֶׁה לָשֶׁבֶת אֶת הָאִישׁ" (שמות ב, כא) המתאר את המפגש הראשוני בין משה ליתרו, נדרש כבר במדרש התנאי הקדום בצורה מפתיעה, כמבטא לשון אלה ושבועה: 

בשעה שאמר משה ליתרו: 'תן לי ציפורה בתך לאישה' אמר לו יתרו: קבל עליך דבר זה שאומַר לך, ואני נותנה לך לאישה. אמר לו [משה]: מהו? אמר לו [יתרו]: בן שיהיה לך תחילה יהיה לעבודה זרה – מכאן ואילך לשם שמיִם, וקיבל עליו [משה]. אמר לו: הישבע לי. ויישבע לו, שנאמר "וַיוֹאֶל מֹשֶׁה"... לפיכך הקדים המלאך להרוג את משה, מיד "וַתִּקַּח צִפֹּרָה צֹר וַתִּכְרֹת אֶת עָרְלַת בְּנָהּ" (שמות ד, כה) (מכילתא דרבי ישמעאל יתרו, עמלק, א). 

נראה כי המדרש שראה בגרשום בן שהוקדש לעבודה זרה, הסתמך על שלוש ראיות מקראיות: הראיה הראשונה, כפי שמציין המדרש במפורש – היא שהקדשה זו יכולה להסביר מדוע משה לא מל את בנו, ואף להסביר מדוע רק ציפורה, שלא נשבעה, יכלה למולו כאשר נשקפה סכנה לחייו של משה; הראיה השנייה, היא שההקדשה יכולה להסביר מדוע התורה מתעלמת מדמותו, ואינה חשה צורך אף להסביר מדוע נדחה מן ההנהגה ולא המשיך את אביו; והראיה השלישית טמונה בסיפור של פסל מיכה,
שבסופו מתגלה שהנער הלוי שהיה לכהן לעבודה הזרה, היה לא אחר מאשר "יְהוֹנָתָן בֶּן גֵּרְשֹׁם בֶּן מְנָשֶה" (עם נ' תלויה), (שופטים יח, ל),
שזוהה במדרשי חז"ל רבים כנכדו של משה: 'וכי בן מנשה היה?! והלא בן משה היה! אלא לפי שלא נדמו מעשיו למשה אביו, לפיכך תולין במנשה' (אבות דרבי נתן, לד).

בעיוננו לפרשת תצווה ('מדוע לא נבחרו משה וזרעו לכהונה?') עמדנו על המדרש שבו קישרו חז"ל את מעשי הנכד לשיבוש של האידיאולוגיה שספג מסבו:

"וַיָּסוּרוּ שָׁם וַיֹּאמְרוּ לוֹ מִי הֱבִיאֲךָ הֲלֹם וּמָה אַתָּה עֹשֶׂה בָּזֶה וּמַה לְּךָ פֹה" (שופטים יח, ג) – לאו ממשה קא אתית [באת]?!... – תעשה כהן לעבודה זרה?! אמר להן: כך מקובלני מבית אבי אבא, לעולם ישכיר אדם עצמו לעבודה זרה ואל יצטרך לבריות. והוא סבר: לעבודה זרה ממש; ולא היא, אלא עבודה זרה – עבודה שזרה לו' (בבא בתרא, קי ע"א). 

אם נניח כי השיבוש בהעברת המסורת ממשה לנכדו, חל בשל העברת המסורת דרך גרשום בן משה, נוכל להבין גם את פשר זיהויו עם ה"נער" מפרשתנו. נראה כי לאור דמותם של בני מנהיגים אחרים שסרחו, כחפני ופינחס בני עלי, יואל ואביה בני שמואל, ואף אבשלום ואדוניה בני דוד, חז"ל עמדו על תופעה שעלולה להתרחש במשפחותיהם של מנהיגי הציבור. 

בעוד שהמנהיג הראשון נבחר על רקע כישוריו ותכונותיו, בניו הגדלים באופן טבעי לתוך נעלי אביהם, עלולים לראות בתפקיד הנשגב את זכותם הטבעית, ולהתייחס אליו כאל ירושתם הפרטית. כך ניסו חפני ופינחס להפיק רווחים ממוניים ולהשתרר בגסות רוח על הנשים הצובאות פתח אוהל מועד; כך נפלו יואל ואביה בלקיחת השוחד בצִלו הנשגב של אביהם השופט; וכך גם ניסו בני דוד למרוד בו בחייו מתוך תפיסה כי המלכות היא ירושתם הטבעית.

נוסף על הצגת התופעה, נראה כי הדרשן סבר שלמרות ההפרה החלקית של שבועת משה, שעה שציפורה מלה את בנה, ובכך גרמה לו להיות ראוי לבוא בתוך קהל עובדי ה', עדיין תפיסתו של גרשום את עבודת ה' נשארה במידת מה דומה לתפיסת העבודה הזרה שינק מבית סבו – יתרו כהן מדין. 
"הנער" שזוהה על ידי הדרשן כגרשום בן משה, רץ לאביו להודיעו כי אלדד ומידד מתנבאים במחנה, עשה זאת בשל ראייתו בנבואה ובכוחות הרוחניים של אביו את ירושתו הטבעית והפרטית, ועל כן גם סבר כי במקרים של שעת הדחק – ניתן אף להשכירם לעבודה זרה. 

מכאן גם נבין את תגובתו החריפה של משה: "הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי, וּמִי יִתֵּן כָּל עַם ה' נְבִיאִים, כִּי יִתֵּן ה' אֶת רוּחוֹ עֲלֵיהֶם" (יא, כט). משה הבהיר היטב כי לא ראה בנבואה ובכוחותיו הרוחניים נחלה פרטית שיש להגן עליהם ולהורישם לבניו בלבד, אלא להפך – זוהי מתנה אלוקית שיש להפיצה לכל עם ה'. 
מעבר לכך, התגובה החריפה של משה מראה יותר מכול על הענווה של משה: בניגוד למנהיגים אחרים, משה ראה בצורה נכוחה את תכונותיהם של בניו, הוכיחם ואף לא ניסה כלל להעביר אליהם את סמכויותיו – אותן לא ראה כרכושו הפרטי אלא כפיקדון אלוקי.
 

המאמר מתוך ספרו החדש של ד"ר איתן פינקלשטיין,  "דן במדרש",  אשר דן במדרשי חז"ל על פרשות השבוע והמועדים. הספר מתבסס על מאמרים שפורסמו בעבר בעלון "שבתון" ובאתר "כיפה", ומכיל מאמרים קצרים המסודרים לפי פרשות השבוע והמועדים, כאשר כל מאמר מתחיל בדרשת חז"ל, אשר מתבארת הן מהצד הפרשני והן מהצד הרעיוני.  לפרטים נוספים

31.05.2018

1. מקסים ויפה ובכל זאת..... (משה אהרון)

בס"ד

יחד עם זאת מוסד המדרש מעצם מהותו נקודת המוצא שלו בהיות ואנו עניים בהבנת הפשט נפתחת בפנינו הדרך לתנועה פרשנית ולעיתים אף פורצת גבולות ודמיון .
דווקא משום כך לעולם אסור שתהא מוחלטות סופית בשום מדרש ויהא מקורו אשר יהא
הדינאמיקה הפרשנית כאמור תחילתה בעוני בהבנת הפשט [מדי- רש] ועל כן לעולם איננה מצב מוחלט של של נצח.
רמת העוני מטבע הדברים הולכת ופוחתת עם הזמן בבחינת אותה המגמה של "ומלאה הארץ דיעה את ה'....". עם הזמן הולך ונערם אור חדש שלאורו יש לשוב ולבחון את תקפותו של המדרש.
שזה גם טבעה ורבעה של האמת שיש בה מיסוד התנועה אלי האין סוף.
האמת התורנית עד להתגבושתה הסופית בבוא אליהו לובשת ומחליפה או מוסיפה מחלצות.
הגישה הגאולית לכל מדרש צריכה לא להיעצר בפרשנות וניתוח המדרש אלא בבחינת תקפותו לאור עוד ועוד מדרשים אלטרנטיביים .
גאולה היא פתיחות מחשבתית ורעיונית כדי מהפכה ממש.
לכן בעניין דנן ישנם עוד כמה מדרשים אלטרנטיביים שלעניות דעתנו יטילו בספק רב את תקפותו של זה המדרש ואם אכן הנער שכאן אכן היה בנו של משה.
"הנער" כאן הוא בכלל ביטוי פונקציונאלי ומינוי פונקציונאלי .
ומשה לא מינה את גרשון בנו לתפקיד. ואין כל הגיון בכך .
ואם בנו היה פונה איליו הוא לא היה נותר אדיש כלפיו.
ועונה בכלל ליהושע בפנייה "הממקנא אתה לי..."
זאת ועוד יש לדייק תלונת הנער הייתה לא על עצם התנבאותם של השניים.
אלא התנבאותם במחנה. דגש על המחנה.
שהרי היו הם בכתובים והיו אמורים להצטרף לטקס ההתנבאותהכללי באוהל מועד.
ואם נשארו הוה צפייה לכאורה שפרשו במוחלט ולא היה להם לכאורה להתנבא במחנה.
וכך הלאה עוד ועוד ......

דווח על תגובה לא ראויה
כתבו תגובה

המשך באמצעות

שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון

יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר

מנכ"ל הבית היהודי אורבך צילום: דוברות הבית היהודי

בימים הקרובים - ההחלטה על בחירת הרשימה בציונות הדתית

קרא עוד