פרשיות אחרי-מות וקדושים, כמו תזריע ומצורע, מחוברות הן ברוב השנים, חוץ מהשנים המעוברות. וכמו שיש לתזריע ומצורע ענין משותף בנושאי טומאה וטהרה, כך יש לאחרי-מות וקדושים ענין משותף בנושא הקדושה. לא רק שהטהרה היא תנאי הכרחי להשגת הקדושה אלא גם שהיפך הקודש הוא איננו החול אלא הטמא. לא החול מתנגד לקודש אלא הטומאה שגם ניזונה מהקדושה כמו שהשקר אינו מתקיים אלא מן האמת.
פרשת אחרי-מות עוסקת בתחילתה בסדר העבודה של יום כיפור ובהמשך בנושא העריות. היה נדמה שיש כאן משום מה ענין שמיטה אצל הר סיני לולא תקנו לנו אנשי כנסת הגדולה קריאת פרשת העריות במנחה דכיפור להראות ולהורות לנו ששני הנושאים מחוברים ביחד וכאילו בדרך דרש נושא העריות בחיי הדיוט הינו התשליל של עבודת יום כיפור אצל כהן גדול.
עבודת יום כיפור כולה מרוכזת מסביב להתעלות הרוחניות על הגשמיות עד כדי איפוס הכוחות הגופניים בחמשת העינויים הידועים. בכך מעידים אנחנו על עצמנו כי אילו היינו כמלאכים שאין להם גוף לא היינו חוטאים. כי כל חטא, ללא יוצא מן הכלל, נגרם על ידי הרצון להשיג איזו שהיא הנאה שהיא בעיקרה הכרחית לקיומנו. אלא, כמו שהאכילה היא הכרחית ויש מאכלות אסורות כך לגבי כל יתר האיסורים אשר מטרתם היא להביאנו לשלמות הרצויה לפניו. וכמו שהרופא יודע שמאכל זה או קור או חום מזיקים לחולה ולפעמים גם לבריא, כך הקב"ה – אני ד' רופאך – יודע מה מזיק לבריאה.
כמו כן העריות, השאיפה לקרבה המבטלת את הנסירה, שבהפרידה את הזכר מן הנקבה מאפשרת גם הפגישה בין איש לאישה, נובעות מהבהמתיות המהווה לא את התשתית והיסוד של המציאות האנושית, אלא דוקא את ביטולה. עלינו לשים לב לכך שהופעת האדם בסיפור מעשה בראשית אינה שייכת כלל לזו של הבהמות והחיות. זאת בגלל הכישלון של שלב זה של כל נפש החיה וכו', כך שהקב"ה צריך לחזור ולברא את האדם בריאה חדשה שאין לה שום דבר משותף עם הבהמות; יש דמיון, ישנם צדדים המתפקדים באותה הצורה, אבל זהו, לא יותר מזה.
וכמו שהאדם הוא מעבר למציאות הבהמית, כך ישראל אינו שייך כלל למנין ולמהות אומות העולם. הם שייכים לפירוד האנושיות. שבעים אומות במגדל בבל וישראל אינו אחד מהם. הוא התפתחות בפני עצמה השייכת לקדמוניות תוכנית הבורא. לכן חלים עליו חוקים ומשפטים מיוחדים כי בו תלויה ההצלחה.
לכן, לא לעמים, אלא דוקא לבני ישראל נאמר קדושים תהיו כי קדוש אני ד' אלקיכם. אותה הקדושה שהיא, כפי שמזכיר זאת הרבה מו"ר הרב צבי יהודה קוק זצ"ל, מצוה לפרט והבטחה לכלל, מוגדרת היא ע"פ חז"ל בפרישה מן הערווה, לא פרישה מן החיים ולא פרישה מהנאותיה, כפי שמדגישים זאת חכמינו: קדש עצמך במוֹתר לך, שפירושו התרחקות מהמיותר ובד בבד קדש עצמך במוּתר לך, שפירושו התנהגות בקדושה בכל דרכי החיים במובן של רוב גופי תורה דוקא, כי הגוף הוא הנשוא של התיקון והעשיה, הוא הוא התיקון עצמו כפי שאמרו: אשר ברא אלקים לעשות – לתקן.