בפרשתנו אנו קוראים על כך שמשה רבנו מקהיל את עם ישראל ומצווה עליהם לבנות את המשכן (ע"פ מה שה' צווה אותו בפרשות "תרומה" ו"תצווה") אולם לפני שהוא מצווה אותם על המשכן הוא מצווה אותם באותו מעמד על איסור מלאכה בשבת. וכך כותבת התורה (שמות, ל"ה, א'-כ'):
"וַיַּקְהֵל משֶׁה אֶת-כָּל-עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר-צִוָּה ה' לַעֲשׂת אֹתָם: שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַה' כָּל-הָעֹשֶׂה בוֹ מְלָאכָה יוּמָת: לֹא-תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל משְׁבֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת: וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל-כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר-צִוָּה ה' לֵאמֹר: קְחוּ מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה לַה' כֹּל נְדִיב לִבּוֹ יְבִיאֶהָ אֵת תְּרוּמַת ה' זָהָב וָכֶסֶף וּנְחשֶׁת... וְכָל-חֲכַם-לֵב בָּכֶם יָבֹאוּ וְיַעֲשׂוּ אֵת כָּל-אֲשֶׁר צִוָּה ה': אֶת-הַמִּשְׁכָּן אֶת-אָהֳלוֹ וְאֶת-מִכְסֵהוּ אֶת-קְרָסָיו וְאֶת-קְרָשָׁיו אֶת-בְּרִיחָו אֶת-עַמֻּדָיו וְאֶת-אֲדָנָיו...וַיֵּצְאוּ כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל מִלִּפְנֵי משֶׁה".
אנו רואים שעם ישראל נקהל למשה וההיקהלות מסתיימת רק אחרי שעם ישראל צוו 3 ציוויים שונים- על איסור מלאכה בשבת, לתרום לבניין המשכן, ולבנות את המשכן בפועל. בעוד הקשר בין ציווי התרומה לציווי הבנייה של המשכן ברור, לא מובן מה שייך הציווי על איסור מלאכה בשבת לבניית המשכן, ומדוע הוא הוזכר באותו מעמד.
רש"י במקום (פס' ב') כותב "הקדים להם אזהרת שבת לצווי מלאכת המשכן, לומר שאינה דוחה את השבת", כלומר הזהירם שלמרות חשיבות בניית המשכן, השבת חשובה יותר ולכן יזהרו לא לחלל שבת לצורך בניית המשכן.
הגמרא במסכת שבת (דף מ"ט ע"ב) מביאה ברייתא "דתניא אין חייבין (=בשבת) אלא על מלאכה שכיוצא בה היתה במשכן: הם זרעו (=לצורך הקמת המשכן) ואתם לא תזרעו (=בשבת), הם קצרו ואתם לא תקצרו, הם העלו את הקרשים מקרקע לעגלה ואתם לא תכניסו מרשות הרבים לרשות היחיד, הם הורידו את הקרשים מעגלה לקרקע ואתם לא תוציאו מרשות היחיד לרשות הרבים...". כלומר, מזה שפרשת מלאכות שבת נאמרה באותו מעמד יחד עם ציווי בניית המשכן למדים שכל המלאכות שנצרכו להקמת המשכן הן בדיוק המלאכות שאסור לעשות בשבת. גם רש"י על פרשתנו שהבאנו לעיל אינו חולק, שכן אם מצווים להימנע ממלאכת הקמת המשכן בשבת משמע שמדובר באותן מלאכות ממש.
מעיקרון זה בעצם נגזרות כל הלכות 39 סוגי המלאכה האסורים בשבת. על כל אחת מהמלאכות תשאל הגמרא או הפוסקים שלאחריה איפה הן היו במשכן, ומתובנה זו נגזרים גם פרטים בהלכות שבת.
ראוי לציין כי אין חובה שאותה פעולה ממש תיעשה בצורה מדויקת במשכן בכדי שהיא תיחשב למלאכה האסורה מן התורה בשבת. מספיק שאותה מלאכה עקרונית נעשתה במשכן וזה אוסר מהתורה גם פעולות דומות. כאן נכנס המושג של "אבות מלאכה ותולדות מלאכה". הגמרא (בין היתר במסכת שבת דף צ"ו עמוד ב') מביאה את החילוק בין "אב" ל"תולדה"- "הך דהואי (=אלו שהיו) במשכן חשיבא קרי לה (=קוראים להם) אב, הך דלא הואי (=אלו שלא היו) במשכן חשיבא לא קרי לה אב (=לא קוראים להן אב, אלא תולדה). אי נמי (=או פירוש אחר) הך דכתיבא (=אלו שכתובות) קרי אב והאי דלא כתיבא (=ואלו שלא כתובות) קרי תולדה" כלומר- מלאכה שהיתה במדויק במשכן נחשבת "אב" ואלו הדומות לה אבל לא היו במדויק במשכן נחשבות "תולדות", או שמלאכה שנקראת בכתובים במפורש "מלאכה" היא "אב" ומה שלא כתוב במפורש נקרא "תולדה".
נדגים אב ותולדה על פי הגמרא שם (שבת, צ"ו ע"א)- במלאכת המשכן, הכתובה בהמשך פרשתנו, הביאו עם ישראל את תרומתם למשה שהיה במחנה לוויה הנחשב לרשות רבים ולצורך כך הם הוציאו את חפצי התרומה מאהליהם הפרטיים שהם רשות היחיד. זו מלאכה שהיתה לצורך הקמת המשכן ומכאן שהוצאת חפץ מרשות היחיד לרשות הרבים אסורה בשבת. הוצאה זו מרשות היחיד לרשות הרבים היתה במדויק בבנית המשכן ולכן זה נחשב "אב מלאכה". אולם, גם לעשות את הפעולה ההפוכה, להכניס מרשות הרבים לרשות היחיד עובד על אותו עיקרון, של שינוי רשות, ולכן גם הוא אסור מן התורה בשבת, זה נחשב "תולדה" של מלאכת "מוציא מרשות לרשות" בהיות שזה לא היה במדויק בהקמת המשכן אלא רק דומה עקרונית למלאכת הוצאה לרשות הרבים שהיתה במשכן.
ניתן דוגמא נוספת (על פי הגמרא בשבת ע"ג ע"ב ורש"י שם). במלאכת המשכן הוצרכו לזרוע צמחים מסוימים לצורך סממנים לצביעת המשכן ולצורך הכנת סממני הקטורת. לכן זריעה נחשבת "אב מלאכה" והוא הדין לנטיעה שנחשבת אב מלאכה, שהרי זו ממש אותה פעולה, רק שזה בזרעים וזה בשתילים. אולם, אם אדם "זומר", כלומר קוצץ ענפים של צמח, לא במטרה שהוא צריך את מה שנקצץ אלא כדי "לדרבן" את העץ לגדול מהר יותר, הרי זו תולדה של מלאכת זריעה, שכן פעולה זו של זמירה לצורך האצת גידול הצמח לא נעשתה במדויק לצורך הקמת המשכן, אבל תכליתה של המלאכה זהה לזו של זריעה- הצמחת צמחים (או האצת צמיחתם).
נציין שוב שגם תולדות של מלאכות אסורות מן התורה בשבת, וחומרת עשייתן זהה לעשיית אב מלאכה.
מהעיקרון שבו הלכות שבת ופרטיהן נלמדים ממלאכת בניית המשכן נגזרו עוד עקרונות רבים. למשל, בבנית המשכן נכתב בהמשך פרשתנו (פרק ל"ה פס' ל'- ל"ג) "וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רְאוּ קָרָא ה' בְּשֵׁם בְּצַלְאֵל בֶּן-אוּרִי בֶן-חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה: וַיְמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹקים בְּחָכְמָה בִּתְבוּנָה וּבְדַעַת וּבְכָל-מְלָאכָה: וְלַחְשֹׁב מַחֲשָׁבֹת לַעֲשׂת בַּזָּהָב וּבַכֶּסֶף וּבַנְּחשֶׁת: וּבַחֲרשֶׁת אֶבֶן לְמַלֹּאת וּבַחֲרשֶׁת עֵץ לַעֲשׂוֹת בְּכָל-מְלֶאכֶת מַחֲשָׁבֶת", מכאן למדים שמלאכת המשכן היתה "מלאכת מחשבת", כלומר שהאומנים שבנו את כלי המשכן היו צריכים להתכוון ולחשוב בבניית כל כלי שהם בונים כרגע את אותו כלי לצורך המשכן. בלי מחשבה כזו, וכגון שהתכוונו למשל לבנות מוטות סתם לצורך חול, ונמלכו עליהם לאחר הבנייה להשתמש בהם לאחד מכלי המשכן, הרי שמוטות אלו פסולים למשכן. באופן מקביל אמרה הגמרא (חגיגה י' ע"ב) שלעניין מלאכות שבת רק "מלאכת מחשבת אסרה תורה". כלומר, אדם שעשה מלאכה בשבת בלי שכוונתו היתה לאותה מלאכה, עשה אמנם איסור מדברי חכמים אבל לא חילל שבת מהתורה.
כאן נציין שבניגוד לבניית המשכן שלא דוחה שבת, כאמור, עבודת המשכן שאי אפשר לה להיעשות ביום אחר דוחה בדרך כלל שבת. למדים זאת מזה שהתורה ציוותה בשבת להעלות מוסף של שני כבשים, והרי העלאת הקרבן מצריכה את שחיטתו, שהיא אחת המלאכות האסורות בשבת.