הרבה פעמים אנשים מחפשים להיות בעלי חסד, וחושבים שזה מצריך בהכרח לפנות הרבה זמן ביום לניהול גמ"ח או הרבה כסף כדי לעזור לנזקקים, וכתוצאה ממחשבה כזו מוותרים על הרעיון. למעשה, ישנה פעולת חסד פשוטה שכמעט כל אחד יכול לעשות הרבה פעמים ביום, בקלות ולהרבה אנשים.
הנביא ישעיה בפרק נ"ח (שזו הפטרת שחרית ביום הכיפורים, אגב) מלמד אותנו:
הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת כִּי-תִרְאֶה עָרֹם וְכִסִּיתוֹ וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם:
אָז יִבָּקַע כַּשַּׁחַר אוֹרֶךָ וַאֲרֻכָתְךָ מְהֵרָה תִצְמָח וְהָלַךְ לְפָנֶיךָ צִדְקֶךָ כְּבוֹד ה' יַאַסְפֶךָ:
אָז תִּקְרָא וַה' יַעֲנֶה תְּשַׁוַּע וְיֹאמַר הִנֵּנִי אִם-תָּסִיר מִתּוֹכְךָ מוֹטָה שְׁלַח אֶצְבַּע וְדַבֶּר-אָוֶן:
וְתָפֵק לָרָעֵב נַפְשֶׁךָ וְנֶפֶשׁ נַעֲנָה תַּשְׂבִּיעַ וְזָרַח בַּחֹשֶׁךְ אוֹרֶךָ וַאֲפֵלָתְךָ כַּצָּהֳרָיִם:
וְנָחֲךָ ה' תָּמִיד וְהִשְׂבִּיעַ בְּצַחְצָחוֹת נַפְשֶׁךָ וְעַצְמֹתֶיךָ יַחֲלִיץ וְהָיִיתָ כְּגַן רָוֶה וּכְמוֹצָא מַיִם אֲשֶׁר לֹא-יְכַזְּבוּ מֵימָיו:
וּבָנוּ מִמְּךָ חָרְבוֹת עוֹלָם מוֹסְדֵי דוֹר-וָדוֹר תְּקוֹמֵם וְקֹרָא לְךָ גֹּדֵר פֶּרֶץ מְשׁוֹבֵב נְתִיבוֹת לָשָׁבֶת:
למדה הגמרא (בבא בתרא ט' עמוד ב') מפסוקים אלו: "ואמר רבי יצחק כל הנותן פרוטה לעני מתברך בשש ברכות והמפייסו בדברים מתברך בי"א ברכות".
ישנם שני סוגי חסד: יש חסד גופני - העני רעב ונותנים לו אוכל, מוצאים בית לחסר בית, וקונים בגדים לערום. המצווה הזו היא אמנם מצווה גדולה, וכתובות בהמשך הפסוק שש ברכות שאותו בעל החסד מתברך (אז יבקע כשחר אורך וכו').
אולם, ישנו חסד פסיכולוגי. "ותפק לרעב נפשך". הוא לא צריך אוכל וקורת גג ובגדים. יש לו ב"ה מספיק כסף. הוא צריך את "נפשך" - מילה טובה, עידוד, פרגון, מחמאה. "ונפש נענה תשביע" - הגוף שלו קיבל את צרכיו, אבל נפשו איננה מקבלת את צרכיה. הנפש שלו מתענית, היא צמאה למילה טובה, הכרה, הערכה ואהבה. אם את הנפש המתענית תשביע, עשית מצווה גדולה יותר מהראשונה. בהמשך הפסוק כתובות 11 ברכות שאותו בעל חסד מתברך (וזרח בחושך אורך וכו').
את החסד מהסוג השני ניתן לעשות בקלות, וללא מאמץ מיוחד, כמעט כל הזמן ובכל מקום. אם רק נרגיל את עצמנו לראות תמיד את הטוב בזולת, לתת תמיד מילת שבח ופירגון ולהביע את הערכתנו לזולת בפניו.
.
גם בקהילה ובבית המדרש - לתת תמיד לזה שאתה מדבר איתו מילה טובה, לתת לו להרגיש טוב. ללמוד לכבד אנשים כדרך חיים. גם ברחוב ומקום העבודה - להיות אדיב ומאיר פנים. ובעיקר במשפחה - לתת לבן/בת הזוג את המילה הטובה שהוא כל כך צמא לה, לתת לילדים את תשומת הלב, לתת לסבא ולסבתא את הכבוד. אתה רואה אדם שמחפש לדבר עם מישהו - תהיה אוזן קשבת וסבלני.
לפני שנים, דיברתי על זה בשיחת חיזוק בבית הכנסת. אחד האנשים צעק לעברי: "אבל יש אנשים שמחפשים צומי ומבלבלים את המוח". עניתי לו: "גם אני מחפש צומי, אבל אני מקבל צומי כי עכשיו 50 איש מקשיבים לי ולכן אני רגוע. ואחד אחר מקבל צומי מאשתו, והשלישי מחבר טוב.
"תשומת לב זה צורך בסיסי כמו אכילה ושתייה. מי שפחות מקבל אותו איננו 'נודניק שרוצה צומי' אלא אדם שצריך לתת לו כבוד ותשומת לב, כי הוא כנראה לא מקבל זאת מספיק". אחרי הדרשה בא אליי אותו הצועק והתנצל, ואמר שאכן לומר בצורה מפורשת אפילו דבר מובן מאליו כזה יכול לעשות שלום בית בהרבה בתים.
אסיים בסיפור: הייתי מתפלל בצעירותי במניין מצומצם. היה שם יהודי יקר, שהיה מעצבן תמיד את כולם. על כל דבר הייתה לו הערה והיה צועק על אנשים. לא ידעו מה לעשות איתו.
פעם אחת יצא לי לדבר עם היהודי הזה. בין לבין הבנתי שפגעו בו הרבה בחיים. ביקשתי מבעל הקורא שיתן לי לעשות לאותו יהודי אחרי קריאת התורה "מי שברך" מיוחד ליד כולם, וביקשתי מכולם שיענו "אמן" בקול, שנראה לו שאנחנו אוהבים אותו.
בפעם הראשונה היהודי הגיב כלפי בעקיצות והעלבות. המשכנו באותו אופן גם בפעם השנייה והשלישית, והיהודי שוב ענה לנו בעקיצות והעלבות. אחד מהמבוגרים שבבית הכנסת הבין מה קורה, ואמר לו: "הרב לא בא לצחוק עליך! הרב בא להראות לך שאנחנו אוהבים אותך!".
מאותו רגע, לא רק שהיהודי הזה לא עורר מחלוקות בבית הכנסת, אלא שאם שניים היו מתווכחים הוא היה הולך לעשות ביניהם שלום. כל מה שהוא היה צריך זה לקבל את האמירה הפשוטה "אוהבים אותך!".
כן, כולנו צריכים תשומת לב, חום, אהבה והערכה. במקום לחנך עצמנו להסתיר זאת ולהתכחש לזה, נחנך את עצמנו לתת לנו ולזולתנו תשומת לב והערכה. שינוי גישה - זה מה שצריך.