פתיחה
פרשתנו עוסקת בתיאור כלי המשכן ובציווי לבנות אותם. ר צדוק (פרי צדיק לפרשתנו, תורה ז) מצטט את הזוהר העומד על שוני אחד בציווי על בניית הארון משאר הציוויים:
"בכולהו כתיב ועשית, ובארון ובאפוד כתיב ועשו".
בציווי על בניית הארון ועשיית האפוד מילת הציווי נאמרת בלשון רבים - "ועשו", בעוד שבשאר הציוויים המילה נאמרה למשה בלשון יחיד - "ועשית". בעיוננו הפעם נעמוד על ייחודו של הארון משאר הכלים, וכן על המשמעות הסמלית אותה הארון מייצג.
ישראל, התורה ומשה רבינו
על מנת להסביר את דברי ר צדוק בהמשך, עלינו להקדים ולומר כמה מושגים בסיסיים. משה הוא בחינה של הספירה הקבלית "דעת". ספירה זו מייצגת את החיבור בין החכמה האלוקית-העליונה לחכמה האנושית-התחתונה. משה הוא זה שחיבר את שתי החכמות בכך שהוא עלה לשמים, והוריד לתחתונים, לעם-ישראל, את לוחות הברית - החכמה העליונה. דומה שמשה הוא מעין מקשר בין האנושות המיוצגת בעם-ישראל לשמים. בנוסף, ר צדוק לומד מהמדרש רבה לפרשת חוקת שאותו דור המדבר היה דור דעה, ולכל אחד משישים ריבוא אנשים שהיו באותו דור הייתה אות בתורה כנגדו, או חלק ממנה:
"כבר כתבנו דס ריבוא נפשות דור המדבר הם אותיות התורה, ואף שאין ס ריבוא אותיות יש אותיות נחלקות, כמו ש (מורכבת) לשלושה ווי"ן וכדומה. וכל נפש הוא אות או חלק מאות שבלעדי חלק זה ספר התורה פסול, ועל כן נקרא דור המבול דור דעה".
משה, ע"פ ר צדוק, במדרגה גבוהה יותר:
"ומשה רבינו בסוד הדעת, כי הוא כולל הנפשות כולם, ונפש משה רבינו ע"ה כולל כל התורה שהיא כוללת נפשות דור המדבר, וכן נאמר: "זכרו תורת משה עבדי"... שבלוחות עשרת הדיברות שכוללים כל תרי"ג מצוות"...
"אבל משה רבינו ע"ה היה מרכבה לשם הוי"ה... ונקרא שמש... וכנסת ישראל בחינת סיהרא (ירח) שמקבל מהשמש... והוא מאיר אור תורה בלב ישראל".
נעצור לרגע ונעשה סדר במושגים. עם ישראל ביחד שקולים כנגד אותיות הספר תורה, וכל אדם מישראל חשוב כמרכיב בספר התורה, וכשם שכל אות חשובה בספר, ובלעדיה הספר פסול, כך גם כל אדם מישראל חשוב לכלל ישראל. משה הוא בדרגה גבוהה יותר - כמו שאמרנו בבחינת דעת, מחבר בין החכמה העליונה והתחתונה, והוא עצמו לבדו "כולל את כל נפשות ישראל", כשהכוונה היא שנפשו היא בבחינת התורה, שכאמור לעיל שקולה כנגד כלל ישראל.
משה עצמו הוא זה המלמד את התורה וישראל הם המקבלים אותה. משה הוא כמו השמש, מקור אור, וישראל הם כירח - שמקבל את האור ואינו מפיק אור מצד עצמו. משה הוא זה שמקשר בין התורה לבין ישראל, הוא זה שקושר בין המושג הנקרא "תורה" למושג הנקרא "עם-ישראל".
איחוד ישראל והתורה
האם משה הוא יותר ממקשר? ר צדוק עונה על כך בהמשך דבריו:
"וכל אחד מישראל יש לו חלק בתורה והוא ע"י משה רבינו ע"ה שמופיע בהם מאור התורה כמו שנאמר: תורה ציווה לנו משה - שהוא הופיע בכל ישראל, וע"י זה מורשה קהילת יעקב... שכל כוח התורה שיש בישראל הוא ע"י משה רבינו ע"ה, וזהו שאמרו דארון כליל ליה למשה בגויה, דכל ישראל שהם בחינת כלי המחזיק בו דברי תורה הם כליל למשה לאתנהרא מיניה - שיאיר להם ויופיע בהם מאור התורה ובחינת הדעת שלו".
ר צדוק מחדש כאן חידוש עצום, שעובר כאן בין השורות בדבריו. כבר אמרנו שכל איש ואישה מישראל יש להם חלק בתורה, אבל החידוש הוא שהימצאות האות הזו היא לא דבר שנולדים איתו. כשבנ"י קיבלו במעמד הר-סיני את לוחות הברית, הם עברו תהליך מיוחד. משה לא רק קישר בין העם לשמים, אלא הוא גם איחד את התורה וישראל. משה ירד עם שני לוחות הברית שכמו שציטטנו לעיל כוללים את כל תרי"ג מצוות ברמה הפנימית שלהם. ישראל, שראו לראשונה בחייהם את ספר התורה פרוש מולם על שני הלוחות, ראו מולם את עצמם בתוך התורה, כל אחד זיהה לעצמו את האות או החלק ממנה הייחודי לו בלבד. נוצר כאן איחוד בין העם לבין הבחינה הרוחנית שלו - התורה.
נזכיר, שמשה הוא בבחינת שמש הנותנת אור לירח, הלא הם ישראל. דבר זה גם מתקשר לנו לירידת משה מן השמים, סוף פרשת כי-תשא (שמות ל"ד, כט-לב):
"ויהי ברדת משה מהר סיני ושני לחת העדת ביד משה ברדתו מן ההר ומשה לא ידע כי קרן עור פניו בדברו אתו: וירא אהרן וכל בני ישראל את משה והנה קרן עור פניו וייראו מגשת אליו: ויקרא אלהם משה וישבו אליו אהרן וכל הנשאים בעדה וידבר משה אלהם: ואחרי כן נגשו כל בני ישראל ויצום את כל אשר דבר ה אתו בהר סיני".
משה הוא זה שגורם לתורה שתיחקק בליבותיהם של ישראל, ע"י כך שהוא מראה להם את התורה, ובעצם מראה להם את התכונה הייחודית רק להם, את ייעודם בעולם. ישראל שמגלים את האות הייחודית לכל אחד ואחד, מגלים את ייעודם ומוצאים מסילות המובילות אל ה, כמו שמרחיב על כך ר צדוק בהמשך דבריו:
"דמשה רבינו ע"ה... מאיר תורה בלב ישראל שהם הארון כלי המחזיק תורה וצריך ההכנה מצד ישראל להכין הכלי לקבל האור כנ"ל וזה שנאמר ועשו ארון".
כאן מגיעה התשובה לשאלה שהצגנו בפתח דברינו, "ועשו" ולא "ועשית". בנ"י מצטווים על בניית ארון, אך לא רק במובנו הפיזי של ארון הברית כמו שאנו מכירים אותו. כל אחד מצטווה לבנות את הארון המיוחד לו, במידות שלו, שיהיה כלי קיבול לאור המופק מהאות שלו בתורה. כמו שאמרנו קודם, לא נולדים עם התורה, וצריך להתאחד איתה, כמו שמשה איחד את העם עם התורה במעמד הר-סיני. העניין הוא לפי זה, שכל אדם זוכה במהלך חייו למעמד הר-סיני מתמשך, כשהתורה מוארת ומועברת לתוכו בצורה פרטית, לארון הפרטי שלו בלבד, כשם שהיא גם מועברת לארונות האחרים של עם-ישראל.
רבות הדרכים לעבוד אותך
הרב קוק בפתיחת קובץ ו (א) מזכיר גם הוא דברים דומים:
"איני יכול לצמצם את עצמי בעניין אחד, בדבר אחד, במדרגה אחת ובסגנון אחד, כי אם צריך אני לשאוב מכל הסגנונות, מכל העניינים, מכל המדרגות, מכל הדברים. ואם אני רואה דרך אחת שהיא טובה בעיני, ואני רוצה להימשך רק אליה, רואה אני אח"כ איך ששאר הדרכים מבקשים ממני את תפקידם. אני צריך לכרות ולשתות מבארי, באר מים חיים, מחלק התורה שבנשמתי, מהאות המיוחד לי, שכל האותיות שבתורה באים ע"י הצינור הזה אלי, וכל העולם כולו וכל ענייניו מתייחסים אלי ע"פ זה התוכן..."
הרב קוק מדבר על עצמו, במובן של מקבל. הוא מחפש לו דרך בים החכמות ודרכי העבודה המקרבת אותו כלפי מעלה, והוא מתקשה לבחור בדרך שתקרב אותו יותר מכולן למטרתו והיא ההתקרבות לה. הדרך שנבחרת בסופו של דבר היא הדרך הפרטית שלו בעולם, שמגיעה דרך האות שלו, הייחוד שלו בתורה, בעצם בכל כלל ישראל. יש דרך אחת, שהפתח שלה, המשפך שלה לפה שכתוב "(הרב) אברהם יצחק קוק הכהן" הוא דרך אותה האות הפרטית שלו, ורק ממנה. הוא אומר שברגע שהוא יכרה לו באר מאותה האות, הוא גם יצליח להתגבר באמונה ובמצוות יותר.
הרב קוק על כל גדלותו, הוא בסופו של דבר בן-אדם. הייתה לו היכולת להבין שיש לו "קיצור דרך" למעלה דרך האות שלו בתורה, דבר שלפי מה שלמדנו לעיל הוא דבר בסיסי ביותר. הרב קוק, גם הוא בבחינת מקבל ממשה רבינו, ודרך האות שלו בתורה מאחד את עצמו עם כלל ישראל, הדעות והחכמות. משה מאחד לא רק במתן-תורה, אלא גם בזמנינו.
לעיתים נדמה לנו, שיש המון דרכים ואפשרויות לעבוד את ה, אם בתפילה, אם בלימוד ואם במעשים שבכל יום. עצות לכל דבר יש בכל ספר הלכות והנהגות ממוצע, אך העניין הוא לא לאמץ משהו שנכון לגבי רב או אדם כזה או אחר. אני צריך למצוא את הדרכים הייחודיות שמתאימות לי, ודרכן לעבוד את ה. צריך למצוא מה שמדבר אלי, בלימוד, בתפילה, ובמעשים. הדברים מאוד עמומים וראויים למי שאמרם. אנו יכולים רק לשער מה הייתה האות של הרב קוק ואיך דרכה הוא קיבל את התורה ממשה רבינו גם בדורות שלנו. בכל זאת, לכולנו עדיין יש את הרגשות והרצונות שלנו, ואנו יכולים לדעת איזו דרך מדברת אלינו יותר מחברתה. בסופו של דבר, הכלי שמקבל ממשה, דרך האות שלנו בתורה, הוא הכלי שאנחנו בנינו, במידות שלנו. רק אנחנו יכולים לדעת מה נכנס אליו, ומה נשאר בחוץ.