פתיחה
פרשתנו מפורסמת בעיקר בגלל קריעת ים-סוף ושירת הים שלאחריה. מה שרובנו נוטים לשכוח זה את ההמשך של אותה הפרשה. בהמשך הפרשה, נכנסים לחיי עם ישראל חלק מהניסים שליוו אותם לכל אורך תקופת המדבר, המן שירד על הטל בעלות השחר, והשלו שהגיע לפנות ערב. בעיוננו הפעם, ננסה להבין את המשמעות של אכילת המן ע"י בני ישראל, כשלכאורה יכול היה הקב"ה להוריד להם בבקרים אוכל טבעי יותר, כמו השלו בלילה.
ההגיון של פרעה
מצוות רבות ניתנו לנו בעת יציאתנו ממצרים שיהוו זכר ליציאה משם. בפועל, אחת ההבטחות של ה היא לא לחזור למצרים, כמו שנאמר בפרשתנו (שמות י"ד, יג) ובפרשיות הקללה שבפרשת כי-תבוא (דברים כ"ח, סח):
"ויאמר משה אל העם אל תיראו, התיצבו וראו את ישועת ה אשר יעשה לכם היום, כי כאשר ראיתם את מצרים היום, לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם".
"והשיבך ה מצרים באניות בדרך אשר אמרתי לך לא תוסיף עוד לראותה...".
השאלה הפשוטה שעולה גם בהמשך פרשיות התורה היא למה שעם ישראל בכלל ירצה לחזור למצרים? הם הרי לא נהנו שם כלל, להפך, הם די סבלו. מדוע, אם כן, מבטיח ה לעם שלא יחזרו למצרים - הרי הם עצמם לא ירצו לחזור!
המדרש בשמות רבה בתחילת הפרשה מביא מספר מדרשים על כך שפרעה הצטער ששילח את ישראל, ולכן רדף אחריהם למרות כל המכות שחטפו הוא ועמו. גם צעד זה, כאמור, נראה די תמוה, ור צדוק עומד על העניין (תורה ב):
"ולכאורה מה ראה על ככה לחזור מדעתו ששלחם והלא ראה המכות שסבל עד שלא שלחם. אך באמת אם היו ישראל בשלימות - לא היה פרעה רודף אחריהם... כדרך שאומרים אין ארור מתדבק בברוך, היינו שהארור אינו רוצה להתדבק בברוך ובורח ממנו. ורק מפני שהיה לישראל עוד נגיעה ושייכות לקליפת מצרים היה רצון פרעה לרדוף אחריהם לצד החלק הרע מהקליפה שנמצא בהם, ועל כן צווח וי ששלחם".
ר צדוק מסביר שבאמת לפרעה לא הייתה סיבה לרדוף אחרי ישראל אם הם היו נקיים לחלוטין מכל הקליפות שנדבקו בהן במצרים. היות ולא כך היה הדבר, ועדיין הייתה עליהם קצת מטומאת מצרים, פרעה הבין שעדיין הם בצורה כלשהי תחת שליטתו, דהיינו, הם עדיין לא יצאו מגלות מצרים לחלוטין אל עבודת ה המלאה. פרעה הבין שלמרות כל הצרות שהמכות הביאו עליו ועל ארצו, עדיין הם לא גרמו לישראל לעבור סופית למרות ה, ואולי יש עוד הזמנות להחזיר אותם לעבודת הפרך, כי אולי ה "יתייאש" במובן מסוים ולא ינסה לגאול שוב את בנ"י שאכזבו אותו ולא עברו לעבוד אותו בלב שלם.
העובדה הפשוטה שיכולה "לתת גב" לטענה הזו היא הסיבה שבגללה בנ"י ישראל עוברים דרך המדבר ולא נכנסים לארץ דרך ארץ פלישתים. הקב"ה חושש שהמלחמה ותוצאותיה יגרמו לעם לעשות חושבים לגבי יציאתם ממצרים, ובסופו של דבר גם יחזרו לשם. אם עם ישראל היה נקי לחלוטין מבחינות מצרים השונות, דהיינו מאמין לחלוטין בה ולא מפחד ממלחמות - אז היה אפשר להעביר אותם דרך הפלישתים.
מלחמת העולמות
ר צדוק טוען בשם רבי שמחה בונים מפשיסחא שהמלחמה המדוברת היא מלחמה מסוג אחר:
"דמה שנאמר כי תצא למלחמה על אויבך, וכתבו בספרים דקאי (שמתייחס) על מלחמת יצר הרע. ואינו דרך דרוש ורמז אלא היא פשט הכתוב, שזו מלחמה תמידית. וכן כאן מה שנאמר פן ינחם העם בראותם מלחמה, היינו מלחמת יצר הרע, ולא יוכלו לעמוד בקשרי המלחמה ולהתגבר כנגדו ושבו לקליפת מצרים".
החשש של ה אינו חשש ממלחמה עם גוי זה או אחר. הרי מה הבעיה להכניע כל גוי שיבוא להילחם עם ישראל באיזושהי מגיפה או נס כמו בקריעת ים-סוף? החשש, אומר ר צדוק, יותר פנימי וקשור בעם ישראל בלבד. הקליפה שאותה הזכרנו קודם בנוגע לרדיפת פרעה אחרי עם ישראל, היא זו שמדאיגה את ה. היא עלולה לגרום לעם ישראל להפסיד במלחמה נגד היצר הרע שלו, שהיא מלחמה תמידית, דברים שביום-יום.
עם ישראל שרויים עדיין במקום נמוך מבחינה רוחנית, ויותר קל ליצר-הרע להשתלט עליהם. זה לא שהיצר ישפיע עליהם והם יחזרו למצרים או יפחדו ממלחמה עם עמי האיזור. האמונה של העם כרגע היא אמונה בוסרית, המסתמכת על גילוי אלוקי לחלוטין, והיא גם מושפעת ממקומות שבו הכישוף שולט, והתלות באלוהים הנראים פנים בפנים עדיין קיימת. כעת, לאחר היציאה ממצרים, האמונה הזו יכולה להתרופף בקלות, כי אותה "קליפת מצרים" - עיקרי האמונה המצרית של הפסלים והכשפים עדיין קיימת, והמעבר החד הזה מעבודת אלילים לעבודת ה הוא קשה, וליצר הרע יש הזדמנות להפיל המון קרבנות תמימים. לעם, מסתבר, עדיין לא היו הכלים המתאימים להתמודד מול האיום הזה של היצר.
גמילה רוחנית
הפתרון לכל הבעיה שהעלינו לעיל הוא המסע לארץ דרך המדבר. נתבונן בפסוקים:
"ויהי בשלח פרעה את העם ולא נחם אלוהים דרך ארץ פלישתים כי קרוב הוא כי אמר אלוהים פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה. ויסב אלוהים את העם דרך המדבר ים סוף"
הנימוק לאי הנסיעה דרך פלישתים חוץ מהמלחמה הוא הקיצור שבדרך. כביכול מועדפת דרך ארוכה יותר, וזהו הבסיס לפתרון הבעיה שהעלינו קודם:
"ואיתא במכילתא שהוליכם דרך המדבר שיאכלו מן וישתו מי באר והתורה נכללת בגופן, שאם הוליכן דרך פשוטה מחזיקים איש בשדהו ובכרמו... וכבר אמרנו דהמכוון שלהיות הדברי תורה נבלע בלב האדם צריך להיות אכילה בקדושה... והמן היה אכילה בקדושה שהיה לחם מן השמים... וע"י שהוליכן דרך המדבר ואכלו המן נבלע דברי התורה בליבם ויוכלו לעמוד במלחמה נגד היצר הרע ולא ישובו לקליפת מצרים חס וחלילה".
ההליכה הארוכה במדבר, תפקידה אחד הוא - להשריש בעם ישראל את מציאותו של ה, ואט אט גם להשכיח מהם את תרבות מצרים, מה שר צדוק קורא לו "קליפת מצרים". ההשרשה הזו לא נעשית בין רגע, אלא היא דורשת פרק זמן ארוך. ר צדוק אומר שהמינימום הוא מאה ועשרים הימים ששהו בנ"י בסיני ועוד אחד עשר הימים של ההליכה הנצרכת מהר סיני ועד הכניסה לארץ, אבל המרגלים חטאו והאריכו את כל העניין בארבעים שנה.
קיצורו של דבר, ההשרשה של מציאות ה נעשתה בזכות המן שירד כל בוקר במדבר ובזכות שאר הניסים כמו העננים והבאר. האכילה הקדושה גורמת לכך שדברי התורה הנלמדים מדי יום ייספגו בגוף ובלב הלומד אותם, זאת ע"פ תנא דבי אליהו. המן, מזון קדוש מן השמים, גם הוא בעצמו נס, מוכיח את מציאותו של ה בכל יום ויום מחדש לכל ישראל, למקטן ועד גדול. דברי התורה ושאר הניסים כמו העננים, השלו, והבאר נספגים בגופותיהם של ישראל בזכות האכילה הקדושה. בלשון ציורית נוכל לומר, שכל קלוריה וקלוריה של מן מרחיקה מגוף ישראל עוד ועוד מקליפות מצרים. לניקוי כזה דרוש זמן, והליכה דרך הקיצור של ארץ פלישתים לא תספיק להשלמת תהליך הניקוי מקליפות מצרים השונות, שמאיימות על ההשרדות הרוחנית של עם ישראל ביציאתם ממצרים.
סוף דבר - אין קיצורי דרך
מה ניתן ללמוד מכאן לימינו? כמו שהכותרת אומרת - בעבודת ה אין קיצורי דרך. העבודה נעשית מדי יום ביומו, ללא הפסקות, כשהדברים המפריעים לה מתרבים מדי יום. בנ"י יצאו למדבר, כשהם רחוקים מכל דבר שיכול להפריע להם מלהתדבק בשכינה מחדש, אך בתוכם הם היו מלוכלכים מאוד בתרבות מצרים. לנו יש יתרון עליהם, אנחנו כבר מכירים את מציאות ה, ואין צורך להתנזר מהעולם בשביל להכיר אותו. כל שנותר לנו הוא להסיר מדרכנו כלפי מעלה את כל המכשולים האישיים שמושכים אותנו כלפי מטה או לחילופין משאירים אותנו במקומנו ולא נותנים לנו להתקרב ולהתחזק בעבודת ה.
אין צורך לאכול כמויות מזון רבות עם כשרויות רבות כדי לסלק את הדברים המפריעים מהגוף, חשוב יותר קודם להרחיק את המזיקים מבחוץ.