"דים והותר"
אנחנו רגילים לשפוט דברים בחיים לפי "טוב" ו"רע" "נכון" ו"לא נכון" וכדומה. האם יתכן מצב שבו מעשה שאדם עושה יהיה גם טוב וגם לא טוב?
אנו מכירים משפטים כמו "המטרה לא מקדשת את האמצעיים", "מצווה הבאה בעבירה" וכדומה, שמלמדים אותנו שיש מעשים בהם הטוב והרע מעורבבים. אבל, ישנו רובד נוסף: ברובד הזה המעשה לכל שלביו הוא בסדר גמור ואף רצוי, והבעיה קיימת רק בכוונה הפנימית ובמניע לאותו מעשה. למשל, רופא המרפא חולים רק בשביל הכסף שהוא מרוויח, או רב שמטרתו בהפצת תורה היא הכבוד האישי שלו. מהו היחס הנכון למקרים כאלו?
בעיון הקרוב נעסוק במספר תורות של השפת אמת מתוך פרשת ויקהל העוסקות בשאלה זו. נקודת המוצא שלו היא שאלתו של ה"אור החיים" על הפסוק "והמלאכה היתה דים לכל המלאכה לעשות אתה והותר" (ל"ו, ז):
"דים והותר הם ב הפכים, אם דים אינו והותר, ואם והותר אינו דים ".
בעל "אור החיים" בעצמו תירץ את קושייתו בכמה אופנים, אך אנו נעסוק בתירוציו של השפת אמת, שדרך תשובה לשאלה זו הוא עסק בשאלת היחס למעשים רצויים בעלי כוונה תשובה.
אגב דברים אלו, שהם עיקר הדיון שלנו, נזכיר בקצרה גם תירוצים נוספים של השפת אמת לשאלה הזו.
נדבת הלב
"בפסוק: והמלאכה היתה דים וכו והותר - בספר אור החיים מקשה כי והותר סתירה למאמר דים. אכן בהקדים מה שכתוב: מרבים העם להביא וכו, נראה כי הבינו החכמים עושי המלאכה כי הבאת התרומה היתה יותר מכפי נדבת הלב, ולכן העביר משה רבינו ע"ה שלא יוסיפו להביא עוד. כי הכל אחר נדבת הלב הוא בא וטוב מעט בכוונה וכו. ולכן מול זאת, הגיד לנו הכתוב, שלא יעלה על הדעת כי לא הביאו בנדבת הלב הנדבה הצריכה, לכן נאמר והמלאכה, כלומר מה שנקרא מלאכה באמת היתה דים " (תרל"ו "בפסוק").
השפת אמת מתרץ את קושיית ה"אור החיים" ומבאר לנו יסוד חשוב בעבודת ה. אדם יכול לפעול למען מטרה מסויימת מתוך אידיאולוגיה ורצון לתרום וגם מתוך אינטרסים ושיקולים תועלתניים. בסופו של דבר אין הבדל ברמת הביצוע בשטח, ואי אפשר למדוד את איכות הכוונה על פי הכמות והתוצאה.
כך מסביר השפת אמת את הפער בפסוק בין דים לבין והותר: הדגש בפסוק הוא שהמלאכה, כלומר מה שבסופו של דבר השתמשו בו לעבודת המשכן, הייתה דים - מתוך נדיבות לב אמיתית וכנה. אבל, היה גם והותר, כלומר הייתה גם תרומה שבאה מתוך אינטרסים ושיקולים שמעבר לנדיבות הלב האמיתית, ואת התרומה הזאת ביקש משה להפסיק להביא. זאת היא גם כוונת חז"ל באמרם "טוב מעט בכוונה מהרבה שלא בכוונה" (שו"ע או"ח א, ד): הכמות היא לא תמיד המדד לאוטנטיות, ומה שנראה ברמת העשייה לא תמיד משקף את הכוונה והרצון הפנימיים והכנים.
כלומר, את המשכן יש לבנות על טהרת הכוונה - בבניית המשכן יש להשתמש רק בחומרים שהובאו על ידי האנשים שהיו להם כוונת טהרות וכנות.
"רצוא ושוב"
במקום אחר (תרל"ה "בפסוק"), השפת אמת משלב בהסבר הדבר את המושג הקבלי "רצוא ושוב":
"ואיתא, כי יש בכל דבר בחינת רצוא ושוב. פירוש, על פי מה שכתוב בשם הבעש"ט, לראות שמכל עבודה יקבל יראה ובושה, כי כשגומר כל מעשיו בא לידי גבהות. אבל כשחוזר באמצע לאחוריו בחושבו לפני מי הוא עומד, זה עצמו תיקון המעשה כראוי. ומשה רבינו ע"ה והחכמים שמרו מעשי בני ישראל שלא להתערב בו פניות".
לא נרחיב פה בהסבר המושג "רצוא ושוב", ורק נאמר שזה מושג המכוון את האדם למתח מתמיד בכל מעשיו, ולצורך תמידי בתנועה דו-כיוונית בדרכיו, כדי להפנים את המורכבות שבעבודת ה. כאשר אדם הולך בדרך סלולה וישרה בעבודת ה, יש חשש שהדרך הזו עצמה תוביל אותו לכיוונים שליליים כמו גאווה, ולכן צריך מדי פעם לשוב לאחריו - לא כדי להוריד מהמתח של עבודת ה שלו, אלא כדי לזכור את מקומו בעולם ולפני מי הוא עומד.
על פי זה מסביר השפת אמת את התנהגות משה והחכמים בעצירת זרם התרומות. חכמי ישראל חששו שהרצון והנדיבות יגיעו לשלב של איבוד הכוונה האמיתית ושל הסתאבות הרצון הפנימי.
הסבר שני: "והותר" - לדורות
"עוד יש לפרש: והותר - לדורות, ולכן נקרא משכן העדות, שהוא עדות לכל הדורות... וכמו שראינו אחר החטא, מכל מקום היה נמצא הקדושה בפנימיות לבות בני ישראל, וכשנתעורר הרצון ואהבת הנדבה שבלבות בני ישראל, מיד נתקנו. כן הוא עדות לכל הדורות שגם שירדנו ירידה אחר ירידה, עם כל זה נמצא בנו נקודת אהבה לה יתברך, אשר בכל עת יכולין לחזור לעלות אל אבינו שבשמיים..." (תרמ"ו "עוד").
בתורה הזו משמש המשכן כהכנה לקראת העתיד. התיקון של חטא העגל באמצעות בניית המשכן היה דרך הנדיבות והרצון שפועלים מתוך הנקודה הפנימית והנשמתית שבתוך האדם. אותה נקודה מהווה גם בעתיד את יסוד התקווה לעלייה ולהתאוששות מירידות וממשברים הפוקדים את האדם.
על פי הסבר זה, יש לבאר כך את הפסוק: המלאכה היתה דים - למשכן עצמו השתמשו רק במה שהיו צריכים, אבל היה גם מסר לעתיד - והותר. באדם נשאר תמיד הנדיבות והרצון הפנימי שמגיעים מן הנקודה הטהורה והנצחית.
הסבר שלישי: תשובה
הקישור לחטא העגל מופיע בתורה נוספת, בה מסביר השפת אמת מדוע הנדבה למשכן כיפרה על חטא העגל. בחטא נאמר "וישכימו", ואילו בנדבה נאמר "והם הביאו עוד נדבה בבקר בבקר". השפת אמת מסיק מהמילה "עוד" ומהייתור של "בבקר בבקר" לעומת "וישכימו" שאכן נתכפר להם חטאם.
"וכתב: והמלאכה היתה דים. פירוש, על המתנדבים שניתקנו כולם בכח נדבה ומלאכה זו כמו הלשון שכתב בחטא ודי זהב (דברים, א, א), ועתה ניתקו הכל, וממילא והותר. כי כשנתקנו אחר החטא וזכו שישרה השכינה במעשה ידיהם, ממילא הוא יתרון מעלה, כמו שכתוב: במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד, וזהו שכתבנו שעל ידי שהיתה דים, לכך - והותר " (תרמ"ג "בשם").
הדים מלמד שעם ישראל אכן נדב די הצורך כדי לכפר על חטאו, אך כעת אין הוא חוזר למצבו הרוחני המקורי אלא והותר - מעלתו גבוהה יותר. זאת, מכיוון שלאחר שבני ישראל עברו תהליך של תשובה ותיקון, הם נמצאים במדריגה גבוהה יותר (בהסבר עקרון זה נרחיב בעז"ה בעתיד).