האם אמונה היא סוג של אינפורמציה שאדם צריך לדעת? כיצד מתכוננים לאמונה?
נשמע את דברי ר' נחמן מברסלב בענין זה:
"כי כל דבר ודבר מעבודת ה', כשרוצים ליכנס באותו הדרך ואותו העבודה צריכין לפתוח שם פתח ליכנס באותו הדרך, וזה בחינת: כל התחלות קשות, מחמת שבהתחלה צריכין לשבר ולפתוח פתח מחדש על כן קשה מאוד. וסגולת כח הצדקה... (ש)היא התחלה של כל ההתחלות, כי היא פותחת ומרחבת את הפתחים כנ"ל" (ליקוטי מוהר"ן תניינא תורה ד', עיי"ש באורך).
לדעתו של ר' נחמן התחלת ההתחלות של עבודת ה' (כמו גם התחלת דרך חדשה בתוך עבודת ה') היא על-ידי מצות צדקה. יש לשאול – מדוע דווקא צדקה? למה לא תפילין, שבת, כשרות וכד'?
על מנת לענות על שאלה זו נקדים הקדמה קצרה. בעולם החסידות, אמונה איננה אינפורמציה. אין "דבר" שאותו צריך לדעת והוא הנקרא אמונה. השאלה, על-פי החסידות, איננה האם אתה מאמין, אלא האם אתה מאמין – האם יש בך יכולת נפשית להאמין? האם לבך פתוח לאמונה, עוד קודם לכל תוכן 'פוזיטיבי' שלה? הרבי מקוצק לימד, שא-לוקים נמצא היכן שנותנים לו להכנס. זו אם כן השאלה: כיצד נותנים לו להכנס! ומכאן שקודם ללימוד אמונה יש לברר מה צריך אדם לעשות על מנת להכשיר את עצמו אליה.
אף ר' נחמן זיהה שהקושי באמונה הוא קושי נפשי (ולא תוכני): מכיוון שאני מתנהל רק לפי הטבע, אזי גם המציאות מתנהלת רק על-פי חוקים טבעיים, וממילא אין מקום לא-לוקים. לבעיה זו מצא ר' נחמן את הצּדקה כתרופה (ככלל, יש להעיר, ברסלב – כמו גם חב"ד – היא חסידות המצטיינת בעצות מעשיות, ולא רק בתובנות מופשטות). מדוע? כיוון שצדקה היא פעולה לא רציונאלית בעליל, מנקודת מבט רגילה. הנותן מפסיד על חשבונו של המקבל. מפסיד ממש!!! נתינת צדקה, תוך כדי שבירת קושי פסיכולוגי זה, יכולה לתת נקודת מבט חדשה על המציאות, ולאפשר לאדם לראותה מחדש: לא הכל מתנהל על-פי סיבתיות טבעית סגורה. יש מקום להשגחה, יש מקום ל'מֵעבר לטבע'. פתאום המציאות יכולה לחייך. לא הכל שחור ולבן (ר' נחמן עצמו מקשר את הצדקה למאבק במְחקרים, הכובלים את המציאות בשלשלאות של חוקי ברזל). אדם חשוב העיר פעם, שבעוד שבמחשבת ימי הביניים הֵפך האמונה היא הכפירה, על-פי החסידות הפך האמונה הוא הייאוש. המיואש שואל – למה לי לחיות, למה לי לפעול, הרי לא יוצא לי כלום מזה! הצדקה מסוגלת להפוך את ספקטרום הצבעים לרבגוני יותר, לחי יותר. נתינה היא גם קבלה; המציאות יכולה להפוך לדיאלוג. לא במקרה, ראשון המאמינים הוא איש חסד ("חסד לאברהם"). החסד שבו, שקדם לאמונתו, הכשיר את ליבו לאמונה.
לכן בהכרח, התחלת ההתחלות היא הצדקה, לפי שהיא המכשירה לאמונה: שבירת המוחלטות של הטבע וראיית המציאות כְּרַכָּה יותר, נזילה יותר, כמקום בו גם א-לוקים יכול לשכון.
אין לי ספק שהצדקה עליה דבר ר' נחמן היא רק אותה הצדקה המורגשת בכיס, צדקה שהנפש יוצאת עם נתינתה. דרשנים נהגו לקשור בין 'דמים' במובן של כספים, לדמים ממש: כסף שדמך נשפך עבורו (כמובן יש להעיר, שאין זה בא להמעיט בערך צדקה מועטה, אלא שזו איננה רלוונטית לענייננו). זו מתבטאת ביתר שאת בגמילות חסדים בגופו: "אין צדקה משתלמת אלא לפי גמילות חסדים שבה" (סוכה מט: עפ"י גירסת רש"י, עיי"ש עוד במעלות גמילות החסדים על הצדקה).
"ואני בצדק אחזה פניך".