הספור החסידי לפרשת חוקת (ושבוע הספר)
ודרשו בספרים: "זֹאת הַתּוֹרָה אָדָם" האדם הוא בבחינת ספר תורה.
בשנת ת"ר היה הרב הקדוש ר' יצחק מוורקי ז"ל בלובלין, ובשבת קדש היתה כרית מילה בבית המדרש של הרבי מלובלין זצ"ל. הדבר היה כעשרים וחמש שנים אחרי פטירתו של הרבי מלובלין. באו לברית המילה כל גדולי העיר, וערכו הסעודה על השולחן שהרבי היה מסב אליו בחייו. את השולחן העמידו ממזרח למערב, וחשבו שהרבי מוורקי ישב בראש השולחן, ממזרח. אך הרבי סירב לעשות כן, ואמר:
בחייו של רבנו לא הלכתי מעולם למעלה מחצי בית המדרש מיראת רבנו.
והוא ישב למטה בקצה השולחן, לצד מערב. נדחק כל הקהל סביבו לצד מערב, ונהיה שם דוחק גדול. אמר להם הרבי מוורקי:
כל יהודי הוא כמו ספר ועל כן אין להישען עליו ולדחקו.
שאל הרב הצדיק ר' גציל: והרי ספר אחד מותר להניח על ספר שני? ...
השיב הרבי:
כל אחד מישראל חייב לומר על עצמו שהוא איננו ספר.
והיה באותה מסיבה גם הרב דמתא ר' משולם זלמן אשכנזי ז"ל אב"ד לובלין.
נענה ואמר: אילו לא באתי אלא לשמוע דבר זה דיי.
(ע"פ סיפורי חסידים, הרב זוין)
ארון הספרים היהודי (לשבוע הספר)
בספור אנו נפגשים פעמיים במידת הענווה. בפעם הראשונה הרבי מסרב להכנס בבית מדרשו של ה"חוזה" מלובלין יותר מאשר היה נכנס בחייו. נראה שהרבי מבין כי למרות ש"יפתח בדורו כשמואל בדורו" הדבר נכון רק לגבי היחס של שהחסידים אל הרבי, אך הוא כשלעצמו, היה ונותר אותו רבי יצחק מוורקי שהיה גם לפני עשרים וחמש שנים.
ואם כן למדנו האדם נמדד ביחס לעצמו. לפחות בעיני עצמו, אל לאדם ללכת שולל אחרי השתנות הסביבה, ולדעת להעריך את עצמו כפי שהוא. (וכדברי חז"ל על הפסוק "צדיק היה בדורותיו")
בהמשך דורש הרבי: כל יהודי הריהו כספר תורה. ועל כן אין להשען עליו כמו שאסור גם להשען על ספר תורה. היהודי החי, הוא בעצם התורה עצמה, ויש להתייחס אליו ככזה. השאלה אך מתבקשת: והרי כולנו, היהודים, "ספרים". ואם כן ניתן להישען זה על זה?
ועל זה משיב הרבי: נכון, כולנו ספרים, אך יהודי החושב עצמו לספר איננו ספר. היהודי הוא ספר משום שהוא מתבטל אל ההופעה האלוקית שבו, ואזי הוא באמת ספר תורה, הופעה אלוקית חיה מלובשת בגוף. אמנם אם היהודי מחזיק מעצמו כספר תורה (ומייחס זאת לעצמו) שוב אין הוא ספר.
ולמדנו, כי לכל היהודים ערך מצד ההופעה האלוקית המתגלה בהם, אך זאת מתגלה בהם רק כשהם מודעים לה. דהיינו: אינם מחזיקים טובה לעצמם. דבר זה חייב גם לבוא לידי ביטוי במציאות, בכך שכל יהודי מכיר בערכו של חברו, אך אינו מחזיק מעצמו כבעל ערך כזה.
נאמר במסכת אבות שאחד מעשרה ניסים שהיו במקדש הוא: "עומדים צפופים ומשתחווים רווחים". על פי דברינו, מתבאר יפה: כאשר "עומדים" – אז הם צפופים, ודוחקים האח את חבירו. אולם כאשר הם "משתחווים" – וכל אחד מתבטל להשי"ת אזי "רווחים".