בעיר וולשצובה התפשטה פעם אחת מגפה, ר"ל. ושלחו משלחת לעיר רדומסק, לרב הקדוש בעל "תפארת שלמה" זצ"ל לבקש ממנו היות שעיר זו, וולשצובה, היא עיר מולדתו, על כן יואיל נא לנסוע עמהם לשם ויברך אותם שיסיר ה' מהם כל חולי ומדוה.
כשהגיע הצדיק לעיר הוציא צו שכל בני העיר ילכו יחד עמו להקיף את בית החיים. לאחר ההקפה פתח הצדיק ואמר:
- באהרן הכהן כתוב: וַיַּעֲמֹד בֵּין הַמֵּתִים וּבֵין הַחַיִּים וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה. למעשה, צריך שיהיו רק חיים ולא מתים, כי מה תועלת יש להשי"ת מן המתים? ואף אם צדיקים הם ויושבים בגן עדן מה יתרון יש לבורא יתברך מזה שהם יושבים ו"מחממים את גביהם" בגן עדן? אבל בני אדם חיים וקיימים- הרי מודים ומתפללים, משבחים ומברכים, וגם שותים "לחיים".
וזהו שאמר הכתוב וַיַּעֲמֹד - אין עמידה אלא תפילה - בֵּין הַמֵּתִים וּבֵין הַחַיִּים. שהתפלל לקב"ה בטענה זו, שיראה את החילוק בין המתים והחיים. ובכח טענה זו פעל את פעולתו "וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה".
והרי רש"י בפרשת 'שופטים ' במתנות כהונה של "הַזְּרֹעַ וְהַלְּחָיַיִם וְהַקֵּבָה" (דברים יח,ג) כתב: "לחָיַיִם – תחת תפילה שנאמר 'ויעמוד פינחס ויפלל'" .
לכן - סיים הצדיק – גם אתם הביאו מהר "לחיים" ותעצר המגפה.
ותכף הביאו יי"ש ונתנו לכולם, ושתו "לחיים" בפתח בית החיים, והמגפה נעצרה.
סיפורי חסידים, הרב זוין
-----------------------------------------------
הנה לכאורה עולה מן הסיפור כי הצדיק דורש את הפסוק בסירוס מילותיו, הופך לחָיַיִם ל"לחיים", ומתנות כהונה שמקבל הכהן בעד תפילתו על עם ישראל, הופך אצלו לדרשה שניתן לשתות "לחיים" במקום להתפלל.
אך האמת שהדברים הם בדיוק להפך, ופעם, כשהיה יהודי חוטא, היה מביא חטאת שמנה ואוכל מבשרה בבית המקדש ובזה היה מתכפר לו. וכידוע, כיום התפילות במקום הקרבנות הם, כמו שמצינו בכמה מקומות. "ונשלמה פרים שפתינו". התפילה הנה "חיי שעה" בניגוד ללימוד התורה "חיי עולם", התפילה מתעסקת בצרות היומיומיות של היהודי. בבעיות הפרנסה שלו, בחטאים הקטנים שלו, בקשייו הפיזיים והרוחניים הנכונים לאותו רגע, לגביו ולגבי כל העם כולו.
אין הקב"ה רוצה בתורה בלבד, זה יש לו בגן עדן. הבורא יתברך רוצה חיי תורה. הוא רוצה את ההתמודדויות הקטנות של היהודי עם תאוותיו, את הנצחונות הרגעיים על היצר את הזעה והאנחות של היהודי הקטן העובד את ה' בחייו. ובזה יפה שעה אחת בעולם הזה מכל חיי העולם הבא. נכון, שם יש חיי עולם, יש תורה, ונצח, אך כאן יש חיים. לא המתים יהללו יה.
(בספרים כתוב כי זו היתה גם טעותם של המרגלים, שלא היו אנשים פשוטים כלל ועיקר)
יהודי שותה "לחיים". יש שמחה – "לחיים", אין שמחה –גם "לחיים". קרה אסון - ח"ו – "לחיים". זו עבודתו בעולם הזה: לחיים. לחיות. לעבוד את ה', בטוב וברע ועד כמה שאפשר - בשמחה. כי סופסוף התכלית היא עבודת ה' בעולם הזה, בנין בית לשמו, בית מקדש, הן ציבורי בהר המוריה עם קרבנות, והן אישי "בלבבי משכן אבנה" עם "קרבנות" ו"ניסוך היין", כאן, על פני האדמה.
המגפה משתוללת כשהיהודים שוכחים למה הם כאן, והיא נעצרת – כשאנו נזכרים בכך. ובשמחה.