פתיחה
לאחר מעמד הר-סיני וקבלת עשרת הדיברות, עם ישראל מצטווים במספר מצוות נוספות (שמות כ, יח-כב):
"ויאמר ה אל משה כה תאמר אל בני ישראל אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם: לא תעשון אתי אלוהי כסף ואלוהי זהב לא תעשו לכם: מזבח אדמה תעשה לי וזבחת עליו את עלתיך ואת שלמיך את צאנך ואת בקרך בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך: ואם מזבח אבנים תעשה לי לא תבנה אתהן גזית כי חרבך הנפת עליה ותחללה: ולא תעלה במעלת על מזבחי אשר לא תגלה ערוותך עליו"
ככלל, מדובר כאן על הלכות בניית מזבח, ויותר מדויק - כיצד עובדים את הקב"ה. ראשית, מגדירים מה אסור - אלוהי כסף וזהב, ולאחר מכן מהן הדרכים הנכונות לעבוד את ה: מזבח אדמה או אבנים לא מסותתות. בנוסף, התורה מבטיחה שכר למקריבים קרבנות - מי שיזכיר את שם ה, דהיינו יקריב קרבן במקום מסוים, יבוא ה ויברך אותו. בעיוננו הפעם ננסה לעמוד על הקשר הזה שבין מקריב הקרבן לקב"ה, ועל השכר המובטח למקריבים.
הדרך העולה למעלה
המדרש בבראשית רבה לפרשת וירא (פרשה מ"ח סימן ד) מתייחס לפסוק שציטטנו קודם:
"רבי יצחק פתח: מזבח אדמה תעשה לי וגו. אמר רבי יצחק: מה אם זה שבנה מזבח לשמי הריני נגלה עליו ומברכו - אברהם שמל עצמו לשמי על אחת כמה וכמה! מיד וירא אליו ה באלוני ממרא".
מהמדרש אנו מבינים שיש יחס של קירבה גומלין בין הקב"ה לעובדיו. הקב"ה נגלה לאברהם, וע"פ מדרש אחר בא כדי לבקר את החולה אברהם לאחר המילה. היחס ישיר: אדם שהשקיע מעצמו משהו בשביל הקב"ה - הקב"ה "משקיע" ומתגלה אליו. לענייננו, היחס הזה נלמד מהפסוק שלנו, ומי שמקריב קרבן זוכה גם הוא לאותו יחס מצד הקב"ה.
הגמרא בסוכה מביאה מדבריו של הלל הזקן:
"תניא אמרו עליו על הלל הזקן כשהיה שמח בשמחת בית השואבה אמר כן: "אם אני כאן הכל כאן ואם איני כאן מי כאן"? הוא היה אומר כן: "למקום שאני אוהב - שם רגלי מוליכות אותי; אם תבוא אל ביתי אני אבא אל ביתך, אם אתה לא תבוא אל ביתי - אני לא אבא אל ביתך, שנאמר: "בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך וברכתיך".
הלל הזקן מדבר בזמן שמחת בית השואבה, שעליה אמרה הגמרא במקום אחר, שמי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו. כל ישראל רואים את חכמי הסנהדרין ברחבת המקדש, כשהם מפזזים לכבודו של מקום. הלל, כנשיא הסנהדרין, נשא מן הסתם דרשה בפני הבאים, וכנראה שבסופו של דבר אמר את אותם הדברים. נפרש אותם ע"פ פירוש רש"י:
"אם אני כאן - הכל כאן. אם איני כאן - מי כאן" - אני, זה הקב"ה. הלל אומר: אם הקב"ה כאן, דהיינו משרה את שכינתו, כל ישראל כאן, כולנו שמחים וצוהלים. אך אם חלילה הקב"ה יעזוב את המקום הזה, המקום יהיה עזוב ושכוח, ומי יהיה כאן?!
דבר נוסף שאמר הלל באותו המעמד והוא גם מוכר יותר וברור לאוזן, הוא שלאן שאני אוהב ללכת - לשם רגלי נושאות אותי. אם נפרש את הפסוק הזה שוב כשה"אני" הוא הקב"ה, הקב"ה שמח ללכת למקום שהוא אוהב, ובאותו נימה גם אומר לכל ישראל בשם ה - אם תמשיכו לבוא אל ביתי, אל בית המקדש, אני אמשיך לבוא אל ביתכם ולהשרות שכינתי במשפחותיכם. גם כאן מוזכר הפסוק של המזבח, שמי שמקריב קרבן במזבח, במקום שבו מזכיר הקב"ה את שמו, הקב"ה יחזור אליו ויברך אותו.
הדרך היורדת למטה
ר צדוק (פרי צדיק לפרשתנו, תורה י"ב) עצמו מניח את ההנחה שה"אני" הוא בעצם הקב"ה, ולא הלל בעצמו:
"ונראה דבאמת קאי גם כן על הקב"ה כמו שנאמר אני אהבי אהב והמביא קרבן לבית המקדש נקרא אוהבו של הקב"ה, וכמו שנאמר לשמך ולזכרך תאוות נפש. וזה נקרא בית מקדש, על דרך מה שנאמר: בכל המקום אשר אזכיר את שמי. וזה בא עם כל אהבתו ותאוותו עם קרבנו לבית המקדש שנקרא שמך וזכרך, וזהו למקום שהקב"ה אוהב, ולכן איתא שם רגלי מוליכות אותי דעל זה מרמז הפסוק: אבוא אליך וברכתיך...שהשם יתברך בא אליו, וע"י זה האדם מלא ברכות".
ר צדוק קושר לנו את כל האמרות שצוטטו מהלל הזקן בעת שמחת בית השואבה. לכאורה אפשר היה להבין שכל אמרה היא בפני עצמה - נוכחות ה במקדש, האהבה למקום והתוצאות של הקרבת הקרבן הובאו בנאומים שונים או אולי אפילו באותו נאום, אך באמת אין קשר ביניהם. בא ר צדוק וקושר את כולם יחד עם קשר סיבתי בין אחד לשני. מי שבא לראות בנוכחות ה שבמקדש, אך לא מסתפק בראייה אלא צועד צד אחד קדימה ומקריב קרבן, "עם כל אהבתו ותאוותו" כמו שאומר ר צדוק, דבר כזה הקב"ה אוהב, ורגליו מוליכות אותו חזרה למקריב הקרבן. ראינו פה את כל המקרים מסודרים בשרשרת: תחילה באים למקדש, מקום ה"אני". כשמקריבים קרבן הופכים את המקום למקום אהוב על הקב"ה, והוא מצידו חוזר למקריב הקרבן ומשכין שכינתו בביתו.
נרחיב מעט בענייני הקרבת הקרבן כמו שאומר ר צדוק, "עם כל אהבתו ותאוותו". בעל ספר החינוך מסביר את כל עניין הקרבנות כדבר שבא להכניע את הלב, ע"פ העיקרון הידוע: "אחרי המעשים נמשכים הלבבות". כשאדם מתחייב בקרבן חטאת על עבירה שביצע בשוגג, הוא מביא את קרבנו למקדש, וחלק מתהליך ההקרבה הוא סמיכת הידיים על ראש הבהמה, ווידוי. תפקיד החלק הזה, אומר בעל ספר החינוך, הוא לגרום לאדם להבין שבעצם מי שהיה עתיד להישחט עכשיו זו לא הבהמה אלא הוא עצמו על חטאו, וכעת חוזר בתשובה ומקבל עליו לעתיד שלא יחזור שוב למעשהו.
הקרבנות מוקרבים למטרות שונות, חיוביות יותר כמו תודה או נדבה, או שליליות כמו חטאות ואשמים. אבל בכולם התהליך זהה, ובכולם האדם המקריב מבין את מהות הקרבן, עם כל תאוותו במקרים השליליים, או אהבתו במקרים החיובים. בשניהם יש בסופו של התהליך חזרה מצד הקב"ה אל המקריב, כי מי שמשקיע בקשר עם הקב"ה, מבקש סליחה כשצריך ומקריב במובן מסוים את עצמו, ובמקרים החיוביים יותר מוקיר תודה מכל לבו, אדם כזה הקב"ה אוהב, מעשה כזה הופך את המזבח והמקדש לאהוב, והאדם מושפע ע"י הקב"ה חזרה.
סוף דבר - ונשלמה פרים שפתנו
בימינו, כשאין לנו מקדש, מזבח וקורבנות, נלך ע"פ כלל שקבע ממשיכו של הלל הזקן, רבן יוחנן בן זכאי, ונשלמה פרים שפתינו. אם אנו רוצים שהקב"ה ישכין שכינתו בתוכנו, עלינו לעשות את הצעד המתבקש, ולהקריב את הקרבן הפרטי שלנו, מכל הלב. כמו שבזמנו של הלל הוקרבו הקרבנות מכל הלב והיה קשר דו-סטרי, תפילותינו בשעות הקשות וגם בשעות הטובות, יראו לקב"ה שכדאי לו להשקיע בנו, עלינו להראות לו שהמקום שלנו אהוב לפניו, וכך יבוא אלינו חזרה ה, כמו במקדש, וישכין שכינתו בתוכנו, אמן.